על סקירה אורחת של סא"ל (במיל') ד"ר דותן דרוק כבר קשה לומר שהיא סקירת אורח. שכן כמה וכמה סקירות שכתב זיכו אותי בכבוד לארח אותן כאן. הפעם הוא חוזר למחצית השנייה של שנות התשעים ברכס עלי טהר. לספר נוסף שעוסק בחוויות ובטראומות החיילים ששרתו ברצועת הביטחון - "אין שומר בלבן", ספרו של גיל שילה (ספרי ניב, 2023). זו כבר מלחמה עם אות ואת חותמה הטביעה ברבים.
---------------------
הבופור אחד ממוצבי צה"ל ברצועת הביטחון, היה ממוקם בסמוך למבצר הצלבני שנבנה במרומי הצוק השולט על נהר הליטני ועל הרמה המשתפלת ממערב לו, רמת תבנין. כוחות סיירת גולני ופלחה"ן גולני כבשו את הרכס שעליו המבצר ביומה הראשון של מלחמת שלום הגליל, ומאז ועד לנסיגת צה"ל ב-24 במאי 2000 נותרה אחיזה צה"לית בו. במהלך שנות התשעים, אשר על חלקן מספר גיל שילה (1996–1998), שרתו במוצב כוחות רגלים, שריון, הנדסה, תצפיות מודיעין ואנשי לוגיסטיקה ואחזקה (חימוש). על המוצב פיקד מ"פ השריון שמחלקותיו היו פרוסות במספר מוצבים בנוסף לבופור. אחת מהן הייתה מוצבת במוצב טייבה בו שרתי כמ"מ בחודשים האחרונים של שנת 1997. מוצב הבופור היה חלק ממה שכונה מוצבי 'רכס עלי טהר' שהיה נתון תחת פיקודו של מפקד גדוד מרחבי, כזה שפלוגות תחת פיקודו במרחב הרכס התחלפו כל ארבעה חודשים, בשונה מאזורים אחרים בהם גדוד אורגני (101, 13, 932 וכו') היה תופס את הקו, כמו גדוד רכס רמים, גדוד זרעית, גדוד עישייה ועוד.
שילה מכניס את הקורא לעולמם של לוחמי התצפיות ברצועת הביטחון בלבנון, אלה שהמוצבים היו להם כבית, הם שרתו שם לאורך חודשים רבים ומעבר לשנה במקרים רבים, והיו העוגן של היחידות שהתחלפו בקו לבנון כל ארבעה חודשים. ללוחמים אלה לא הייתה את ההילה של ההיתקלויות בוואדי סלוקי, בשמיס או בג'בל סוג'וד, והם ביצעו משימות תצפית, בעיקר מתוך עמדות במוצבים אך לעיתים גם מחוצה להם עת התלוו לכוח כמו שהוא מספר על מארבי הלילה שיצאו ממוצב הבופור עם פלנ"ט גבעתי (עמ' 128–150), או עם אחד הגדודים שהיה בקו ברכס רמים , כמו גדוד 101 של יוסי בכר (אלוף במיל'), שגיל מתאר את הפעולה עמם בכפר חולא (עמ' 176–194). יוסי בכר מתואר על-ידו כמושא להערצה: "בשעה 16:00 נכנס לחדר המג"ד – יוסי בכר, האיש והאגדה, הוא ולא אחר עומד עכשיו מולי...נעליו האדומות מצוחצחות והגומיות מונחות עליהן בדיוק בגובה המתאים. ידו האחת אוחזת בידית של רובה ה- M16 המקוצרר שלו בעודו מישיר מבט חודר לעבר כל יושבי החדר" (עמ' 182). הוא מתאר של התחקיר שעורך בכר ללוחמים ולמפקדים העתידים לצאת לפעילות, תחקיר מקצועי, מדויק, מוודא שהם מוכנים למשימה. בסוף התחקיר מתגלה לנו דרך עיניו של שילה, יוסי בכר האיש, הרך, איש של אנשים אשר זוכר היטב את אחיו של גיל, חגי, שהיה לוחם אצלו כאשר היה מפקד פלחה"ן צנחנים שנים מספר קודם לכן (עמ' 183).
לאסון המסוקים מקדיש שילה פרק (עמ' 166–175), כמו שהוא נוהג להקדיש פרק לכל נושא או פעילות כדי לתת להם מעין סיפור שלם. שילה, שיצא לחופשה בביתו מהמוצב ב-30 לינואר 1997, נשלח לסדרת חינוך בירושלים כי היו צריכים להשלים את הסד"כ בשל אי הגעתו של לוחם אחר, בכך, כנראה שניצל מלהיות אחד מ-73 השמות שהופיעו בכותרות העיתונים בימים שלאחר האירוע. הוא כתב: "מי ידע ששיחת טלפון סתמית שכזאת תציל את חיי" (עמ' 167). כבר בפרק הקודם הוא מזכיר את לוחמי פלחי"ק גולני שייהרגו באסון המסוקים. הוא כותב על הגעתם למוצב שבו כבר היה חבר ותיק – 8 חודשים: "אחרי תקופת התאקלמות מהירה גיליתי מהר מאוד חבר'ה מקסימים...ניכר היה שהחבר'ה באמת מתנהגים ומרגישים כמו אחים זה של זה" (עמ' 162). יחד עמם הוא מזכיר את ניר שרייבמן הקש"א וארז שטרק קצין הקשר הגדודי של הרכס (עלי-טהר), שאחד השירים שכתב הולחן ומושר על-ידי להקת 'כנסיית השכל' ואין לוחם בעבר ובהווה שלא מכיר אותו – "שום דבר לא יפגע בי".
הוא מתאר פתיחת ציר של צוות מפלחי"ק גולני בה עלה הכוח על מטען רב עוצמה ממנו נהרג גשש הכוח, רב-סמל מתקדם מוחמד חוג'יראת (עמ' 164). הגששים במוצבים סיכנו חייהם מדי יום בפעילות של סריקות במקרה של זיהוי עצמים חשודים ובעיקר בפתיחות הציר הרבות שעשו הכוחות כדי לאפשר את תנועת השיירות אל ומהמוצבים. כמי שביצע לא מעט פתיחות ציר בארבעת החודשים בהם שרתי כמ"מ במוצב טייבה, הערכתי אותם מאוד, הם היו לוחמים מצוינים, הכירו כל שיח ורגב אדמה ולמדתי מהם המון. בסוף הפרק העוסק בצוות פלחי"ק גולני גיל מקדים את הפרק הבא על אסון המסוקים ומזכיר את חברי הצוות שנפלו באירוע: אלון בביאן, אבישי גדרון, יונתן עמדי, שלמה פיזואתי, איתמר שי וגיל שרעבי, את חלקם הכרתי גם אני מהטירונות במחנות בזק ופלס עת היו מצוותים לפלוגת הטירונות של החסע"א (חה"ן, סיירת, עורב ואגוז) בבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) של גולני.
לאחר שהסתיים המבצע של גדוד 101 של יוסי בכר בכפר חולא (עמ' 176–194), שילה נפרד מצוות המארב ומשרון חברו הוותיק לפלוגת לבנון שעומד בפני שחרור. הוא תופס את תיק לאו הכחול שלו וטס לתפוס אוטובוס כדי להגיע לביתו, לחופשה שלאחר המבצע. "התאריך: יום חמישי 28.8.1997, וברגעים אלה ממש צוות של גולני (זו המחלקה שלי, מחלקה 2 בפלוגה הרובאית בגדוד 13, ד.ד.) מצליח לזהות ולחסל חמישה מחבלים בסלוקי – מה שהתחיל כאירוע מוצלח יסתיים כאסון כאשר פגזי ארטילריה של צה"ל בשילוב רוחות עזות יציתו אש בוואדי שתגבה את חייהם של חמישה לוחמים ותפצע עוד חמישה. כזאת הייתה לבנון בשבילי: לרגעים פסטורלית ולרגעים ארץ דמים" (עמ' 194). היינו שילה ואני באותה התקופה בלבנון, אני קצת לפני וקצת אחרי, עד הנסיגה ממנה, ביחידות אחרות, אבל באותה המציאות, פסטורלית לעיתים כי הנופים מדהימים, אבל גם קשוחה ומדממת, ידעתי זאת כאשר התגייסתי לגולני וליחידת אגוז אי שם באוגוסט 1995 וזה פגש אותי בקרב בוואדי בריך בו נהרגו חמישה מלוחמי המחלקה שלי.
