מלחמת העולם הראשונה זכתה בלא מעט 'ספרי אנטי' המביאים בציניות, בלגלוג את הכאב, האימה והאיוולת במלחמה שקטלה מיליונים, השמידה דור שלם, ובדיעבד רק הייתה הקדמה לטירוף הרצחני שהתחיל עשרים שנה אחרי. בין אלה שקראתי בעברית בסגנון זה יש כמובן את החייל האמיץ שוויק של האשק, ואת השיגעון הגדול ובגיהנום של מטה של אביגדור המאירי. וגם 'הרפתקות החייל איבן צ'ונקין' (עם עובד, 1977) של לדימיר ניקולאייביץ' ווֹינוביץ'. זה החייל האמיץ של הרוסים. לפחות האחד שתורגם לעברית. ווינוביץ' מדגיש את האבסורד במלחמה ובמשטר הסובייטי. חייל לא יוצלח נשלח לשמור על מטוס בכפר בקולחוז. העלילה האבסורדית. אבל שוב גם כאן המבט האנושי והחומל באנשים הפשוטים. צ'ונקין עובר את המלחמה בעורף, מנותק מאימת המלחמה אבל חשוף לטירוף השלטון. עוד חייל אמיץ הוא 'שלומפ' של הנס הרברט גרים (אפרסמון, 2021, תרגום מצוין של ארז וולק) המתנדב בגיל צעיר לצבא גרמניה שנת 1914, "מייד לאחר שמלאו לשלומפ שש־עשרה, פרצה המלחמה" [עמ' 9], עובר טירונות ואימונים ונע בין תפקידי עורף בצרפת ובבלגיה הכבושות ולקו הראשון, השני והשלישי של השוחות בחזית.
את הספר של גרים קיבלתי לסקירה מההוצאה לאור, זה היה גילוי נאות, ואני שמח לקרוא מספרי הוצאת 'אפרסמון'. זאת מכיוון שהבחירות של המו"לים, יואב רייס ויורי מירון, הן מעניינות ומאתגרות. 'שלומפ' כמו ספר נוסף של ההוצאה - 'האורות כבים' של אריקה מאן אינם מוכרים, לפחות לי, והמאירים באור אחר את המלחמות העולמיות מהזווית הגרמנית. גרים כמו בוגרי המלחמות, ובעיקר הממושכות יודע את חשיבות אחווה, הרעות, השותפות בגורל של הנידונים לקרב. בתקופת החפירות והשוחות חשוף שלומפ למוות התמידי, זה המיידי וזה הבא אחרי ייסורים. הרעות או אי הרעות נאבקות כל הזמן ביצר ההישרדות של הבודד, בפחד, ברעב, בצמא, בעייפות ובאי הוודאות לגבי המיקום במרחב, בזמן ובתכלית: "רק עכשיו הבחין שגם המעיל של מגואל בדם, למעלה בחזה, דם של חברו. הוא לקח את הרובה של וילי, כי היה נקי יותר משלו. האחרים כבר רבו על הלחם שלו ועל שאר החפצים. עד כדי כך היה הרעב נורא. הייתה מעט מאוד אחווה, כי הם עדיין לא הכירו זה את זה מספיק ועוד לא היו להם חוויות משותפות." [עמ' 100]. המאבק לשרוד מוריד את האדם לשלב הנמוך בסולמו של מאסלו. הנה שלומפ הולך מכות עם אחד מאנשי כיתתו, ומבין את מצבו: "שלומפ כלל לא התגאה בניצחונו. הוא שכב על הדרגש שלו והרהר בכך. הדבר עורר בו אי-נחת, כאילו טינף עצמו איכשהו, כאילו עשה משהו לא מכובד, והוא חשב על כל היום הקודם. אחרי הצוהריים רצה לגנוב לחם, אפילו לשדוד בכוח, ובלילה התקוטט עם חבר לנשק. עד כדי כך הוא הגיע, זה מה שקורה כשאדם מידרדר. ואז נזכר במה שאמר לו פעם מפקד ההכשרה בלופראנד, זמן קצר לפני שעזב: "בשוחות נמצאים רק טיפשים או כאלה שהפרו פקודה." [עמ' 117].
