אני ממשיך בסקירות הספרים אחרי הפוגה ארוכה. הפעם, אחרי שהגשתי מטלה בקורס 'ספרות מערבית קלסית', סקירה של ספר שקראתי את הטיוטה השלמה שלו ולכן אני מרשה לעצמי, להמליץ עליו לאחר שיצא לאור ולאחר שרפרפתי בו בגרסתו הקשה. זה לא ספר קל לקריאה, אבל הוא חשוב לרוצים להבין את צה"ל, וכיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות שלו ואת תהליכי בניין הכוח ביבשה. מאיר פינקל ממשיך במסע המחקר שלו במפקדות צה"ל. אחרי ספריו על הגמישות הנדרשת בבניין הכוח, ועל הרמטכ"ל, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר, הוא צולל למורכבות ולבעייתיות של "צבא היבשה" בספר - "מפקדות היבשה" (מודן, מרכז דדו ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2023). הספר איננו עוסק בלשכות המפקדים, כפי שעושה סנג, וגם נוגע באופן שונה בבניין הכוח של היבשה כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר שערך פינקל (מודן ומשרד הביטחון, 2022) - התפתחות הקרב המשולב בצה"ל. ספר "המציג את ההתפתחות התפיסתית־ארגונית ואת תהליכי בניין הכוח והפעלתו של השילוב בשדה הקרב מהקמת צה"ל ועד ימינו.", שגם אני נטלתי בו חלק ביחד עם מומחים אחרים [איך אני אוהב לכתוב 'מומחים אחרים' ולשבח את עצמי בענווה].
בניגוד לחיל האוויר שהוא גוף מצומצם ומלוכד יחסית (וכך גם חיל הים), הרי צבא היבשה הוא מפלצת רבת שכבות, מרובת גופים - בוני כוח ומפעילי כוח, ובעיקר, כך נראה, של כל אחד, גם אם אין לו מושג, יש דעה ברורה ומוצקה איך צריך להיראות צבא היבשה ואיך צריך להפעיל אותו ומתי. זאת החל מהרמטכ"ל ועד ראשון הטוראים ואחרון המדינאים. כהרגלו צולל פינקל לתוך הפרטים, מביא מקרי בוחן ומנסה לכורך הכל לתבנית-על אחת או כמה תבניות משנה. בתחילה הוא בוחן את מאפייני לחימת כוחות היבשה, ומצביע על הפיל שבחדר - הדיון על הרלוונטיות של כוחות היבשה. המבצעים האחרונים של צה"ל והנסיבות החברתיות אולי הפחיתות את "הרלוונטיות" של כוחות היבשה ושל חלק מהמערכים הקרקעיים [מי צריך טנקים] בעיני חלק מהמתבוננים, ופינקל מנסה להסביר זאת במבוא, אבל לא ניתן יהיה לוותר עליהם (וכל אחד ילמד מה שירצה מהמלחמה הפוטינית-אוקראינית - תקראו את ברלוביץ). לא צריכים לקבל את כל התיאוריות של פינקל על השפעת התרבות הארגונית של היבשה על המפקדים והמפקדות ועל האופן שבו הן פועלות, אבל פרק זה מעורר מחשבה ומסביר תופעות. למשל השפעת התרבות הנומדית על פיתוח השגרה ועל יציבות התהליכים של בניין הכוח, וגם השפעתו של האתוס "נסתדר עם מה שיש"; וכך ההשפעות העכשוויות של זירות הלחימה העיקריות (עזה ואיו"ש) והדרישה ל"אפס סיכונים".
