אין חפים מפשע

מים שקטים

ביום רביעי הגעתי למטה משפחות החטופים לעמוד עם טליק גואילי. היא דברה לפני התקשורת ודרשה מביבי ומטראמפ לא לעבור לשלב השני בהסכם עד השבתו של בנה רני החטוף החלל האחרון שנותר בידי החמאס. רני בחר לצאת בין הראשונים להגנת הנגב המערבי בבוקר 7 באוקטובר, משפחתו לא בחרה שהוא יוחזר אחרון. זה היה יכול להיות זלמן או כל חטוף אחר - חי או חלל. אני חושב שאני לא עושה מספיק למענם. צריך לעשות יותר מלפרסם ברשתות החברתיות ולהניח עציצים ברחוב אינשטיין הנידח בחיפה.

שער 'אורות מאופל'

ברכבת לחיפה אני חוזר לספרו המעניין של טוביה רונס - 'אורות מאופל' (הוצאת המחבר, 2025). רונס חייל בני"ש בפלוגה בגדוד שקד מתאר את החיים בחפירות או יותר נכון בנמ"רים, במגננים ובמבנים של עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל. זהו יומן מעניין מזווית של חייל מתעניין, אבל לא תמיד מבין את המתרחש ב'גדול'. השם אני מניח לקוח מתפילת שחרית של יום הכיפורים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. יוצֵר אור וּבורֵא חשֶׁךְ. עשה שָׁלום וּבורֵא אֶת הַכּל: אור עולם באוצר חיים, אורות מאופל אמר ויהי." טוב, אני לא מבין בזה, אך רונס כותב בגלוי על הפחדים, הלחצים, אי הוודאות הלחץ בתוך הנמ"ר, הסירחון. והוא כותב גם על הדילמות המוסריות והערכיות של המלחמה. זה ספר מומלץ ביותר.

דמות המודל והמופת של רונס היא המ"פ אייל שומינוב ז"ל. שומינוב שהיה אומר: "שלומי כשלום עמי" נהרג בפיצוץ מטען בשכונת זייתון ב־24 בפברואר 2024. דמות מרשימה ושל מנהיג משורטטים מנקודת מבט של חייל. והנה ברכבת אני קורא את דעתו של שומינוב על הסדרי השבת החטופים, כפי שמביא אותה רונס: "שומינוב טען שאנחנו צריכים לצאת לעסקה גם אם היא מרחיקת לכת, מבחינתו האיום על מדינת ישראל הוא לא רק שחרור מחבלים, ולא רק ההשלכות הביטחוניות של התחמשות מחודשת בעזה. החשש הגדול שהוא העלה הוא הפרת החוזה הכי בסיסי בין המדינה לאזרחיה. אם אנחנו לא נדע לעמוד בדרישות הכי פשוטות שמבטיחות ביטחון ודאגה לחייהם של האזרחים, זה עלול לפרק את החברה מבפנים, 'במחבלים', הוא סיכם, 'נוכל לטפל גם אחרי כן'." אני כמובן מסכים עם דעתו של שומינוב. שבתי ואמרתי במהלך 812 הימים האחרונים, שהשבר הערכי-מוסרי של הפקרת החטופים מסוכן לחברה הישראלית ולמדינה יותר מהחמאס, חיזבאללה ואיראן. על האויבים החיצוניים נתגבר, גם אם המחיר יהיה כבד, אבל השבר הפנימי יחסל אתנו.

רונס מתאר היטב את הלך הרוח של צה"ל אחרי כישלונו, את תחושת הנקם, ואת ההכנות "הנפשיות שעלינו לעבור". הוא מביא את דברי שומינוב: "צריך להחליף דיסקט בראש" הוא אמר. "אין יותר דבר כזה בלתי מעורבים. כל מי שיישאר בשטחי הרצועה, אחרי הודעות הפינוי, אחת דינו מוות. אנחנו הולכים לשטח את עזה! שתבינו האויב יודע שאנחנו היהודים רחמנים בני רחמנים, והוא ינסה לנצל את זה. אנחנו ניתקל במארבים מוסריים. יניחו ילד על הכביש כדי שהנמ"ר יעצור ואז נחטוף טילים ומטענים. אתם רואים מישהו פשוט דורסים אותו. בלי להסס. אסור שינצלו את טוב ליבנו כדי להזיק לנו. חברה, זה הזמן לאטום את הלב". ואני חושב שהאמירה ש'אין בלתי מעורבבים', כלומר אין חפים מפשע, היא אמירה מסוכנת לנפש האדם.

שער 'כזה וכזה תאכל חרב'

הדברים הללו מחזירים אותי לספרו של אסף חזני - 'כזה וכזה תאכל החרב' (עברית, 2025) שקראתי לפני חודשים. חזני חוקר במרכז דדו, אנתרופולוג בהכשרתו, ואל"ם (במיל') במפקדת אוגדה. הוא היה צופה-משתתף וכתב יומן שדה על שראו עיניו ואת אשר למד מפעילות מפקדת האוגדה ואת אשר חש במגע עם המפקדים. זה ספר מורכב, מרתק וגם לא חוסך את ביקורתו. חזני נוגע בהיבטים רבים של המלחמה, אבל אני חוזר למקום בספר שבו שקראתי על 'המבט'. צה"ל, כותב חזני, "נכנס למלחמה הזאת כמו מתאגרף שספג מהלומה, כמעט נוק-אאוט, שראייתו מעורפלת וחושיו קהים. חלק מהמפקדים ומהיחידות נענעו בראשם, מתוך תקווה לחזור לאיזו בהירות. אחרים נותרו משותקים זמן רב יותר." מפקדים רבים נשאו את 'המבט' "עיניים מצומצמות, שיניים חשוקות, שפתיים נשוכות ודוק כלשהוא שמכסה את העיניים. זהו המבט המוטרף." המבט והתנהגות הם תוצר, לא רק, וזו דעתי, לתגובה לרצחנות של חמאס ולזוועות שעשו, אלא גם לתחושות הבושה, המבוכה והאשם של מפקדי צה"ל. תחושות אלה תורגמו גם לכך 'שאין חפים מפשע בעזה'. רוצים דוגמה לאן זה מוליך, ואתם לא רוצים לחשוב על תושבי עזה? תחשבו על אלון שמריז, סאמר אל-טלאלקה ויותם חיים.

בחלק מעצרות למען החטופים ולמען אבא, דברתי גם על כך, אם כי בהקשרם של הממשלה ושל הציבור. נעשה שימוש [ואני מצטט את עצמי עם צנזור הגידופים]: "בטיעון כי 'אין חפים מפשע בעזה' על מנת להמשיך ולהפקיר את אהובינו. מילא זהו טיעון לא מוסרי, הנוגד את המצפון האנושי והיהודי, הוא גם משמש את הממשלה להמשך המלחמה בהצדקה שלא ניתן להפסיקה עד אחרון תושבי עזה יחוסל. אבל הממשלה מכלילה גם את יקירינו החטופים ב'אין חפים מפשע', הרי חטאם שהם מונעים את הניצחון המוחלט, ולכן הם ברי מוות. דברים שנשמעו בעבר בהסתר נשמעים בראש חוצות. ושלא נתבלבל, הנורמה של 'אין חפים מפשע' לא תישאר בעזה."

שימבורסקה, המשוררת הנפלאה, כתבה בשירה 'סוף והתחלה': "אחרי כל מלחמה / מישהו חייב לנקות. / סדר כלשהו / הרי לא יתרחש מעצמו." והכוונה, כפי שאני מפרש בימינו אלה, היא לא רק לתיקון הנזקים הפיזיים והנפשיים של הפרט ושל הקהילות, אלא בעיקר לנזק שנגרם לחברה הישראלית ולערכיה על ידי הממשלה. הסדר הוא המעשה שאנחנו הציבור, האזרחים, חייבים להמשיך ולעשות, לבחון, לתחקר ולתקן, הרי לא כמו בבית האחרון של השיר הנפלא, לא נוכל לשכב "עם שיבולת בין שיניו / ולבהות בעננים" - "בעשב שכיסה / את הסיבות והתוצאות...".

עד החטוף האחרון

מסקנה ראשונה מצרכי הביטחון

זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,

אחריו זרקנו את הדיבר השני,

גם הוא בעקב המצב הביטחוני,

אחרי השני, השלישי בתור,

מעשה מובן של מדינה במצור