• בעז זלמנוביץ

עצים מקוללים


הקריאה בספרו של יהושע בן-אריה - 'ירושלים במאה התשע עשרה' הזכירה לי שבמסגרת לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה לפני עידן ועידנים כתבתי עבודה סמינריונית אצל פרופ' אריה קופסקי על עצים מקודשים. חלק ממנה הוקדש ל'מקוללים'. בנבכי המחשב מצאתי את שכתבתי בתקווה לפרסם איפה שהוא אבל לא מצאתי במה. בכתיבה נעזרתי רבות בפרופ' אמוץ דפני שבטובו הקדיש לי זמן ותרם לי ממקורותיו ומהידע שלו לאחר שבחן שאני רציני. תודה לשניהם. [התמונות אינן קשורות לטקסט].



עצים מקוללים בספרות העלייה לרגל הנוצרית בימי הביניים


עצים משולבים באמונה ובפולחן האנושי מראשיתו, כפי שהם משולבים בחייו החומריים של האדם. הנצרות במהלך התפשטותה ומאבקה, ירשה את הדתות הפגאניות שקדמו לה, ושימרה באופנים שונים את פולחן העצים המקודשים. גם במוקד הולדתה, בארץ ישראל, עברו עצים מקודשים מהיהדות ומהדתות המקומיות האליליות לנצרות. עצים אלו היוו חלק ממסלול העלייה לרגל הנוצרית לארץ ישראל. דוגמה בולטת הם אלוני ממרא, אשר המסורת אודותם והפולחן סביבם היה משותפים ליהודים, לפגאנים ולראשוני הנוצרים.


התיאורים אודות העצים המקודשים הם רק חלק קטן מהמופיע בכתבי העולים לרגל לארץ ישראל. אך לא רק עצים מבורכים ומקודשים נמצאו במסלול שבו הלכו או הולכו בהם עולי הרגל, ומכן גם בספרות ובמסורות הנוצריות של ימי הביניים, אלא גם עצים מקוללים. נציג שתי מסורות נוצריות אודות עצים שזכו לקללה במקום ברכה וננסה להצביע על מקור הקללה של העצים כפי שהם מופיעים בכתבי ה"גיאוגרפיה הקדושה" הנוצרית בימי הביניים. המקורות שנסקרו למאמר זה נכתבו במשך 11 מאות שנים, החל מהמסע מבורדו (333) ועד תיאורו רחב ההיקף של פליקס פברי (1480-1484).


המסורת הראשונה היא אודות עץ תאנה שקולל על ידי ישו, על כך שלא העניק לו מפירותיו (מתי כ"א: 22-18). אזכורים ותיאורים של עץ זה, אנו מוצאים אצל אפיפניוס מסוף המאה ה-8 לערך, שמיקם את העץ בנצרת. העץ מופיע על מפת ירושלים שצורפה לתיאור מסעו של מרינו סנוטו שהיה בירושלים בראשית המאה ה-14. עולה הרגל האיטלקי, סיגולי, שביקר בירושלים בסביבות 1384, ראה את המקום בו קילל ישו את עץ התאנה באזור הר ציון. פליקס פברי שתיאור מסעו נכתב מאה שנים מאוחר יותר, ציין את בית עניה כמקום בו קילל ישו את התאנה. באירוניה מסוימת, הוא מספר: "פה, במקום שישו קילל את התאנה על כך שלא מצא עליה תאנים, מצאתי פירות רבים של תאנים. הן היו גדולות וגונן סגול". כמו במקרים של עצים מקודשים, גם במקרה זה אנו רואים כיצד עץ אשר הופיע במשל והיה בעל תפקיד סימבולי, מקבל מוחשות פיזית.


עץ נוסף, הוא העץ עליו, כך מסופר, תלה עצמו יהודה איש קריות. לגבי מין העץ התפתחו מסורות שונות, שכן לא כתוב בברית החדשה שמדובר בעץ, אלא רק שיהודה הלך וחנק עצמו (מתי כ"ז: 5). אנטונינוס (570) הצביע על עץ תאנה, שעל ידו מונח חבל התלייה המוקף אבנים. ארקולף (685) טען, גם הוא, לעץ תאנה ומצטט משורר אשר חרז על עץ זה:

"ממערב לאמצע הגשר הזה נמצא המקום שבו, מתוך ייאוש, יהודה איש קריות תלה עצמו ומת. ניתן לראות שם גם כיום עץ תאנה ענק, ומסופר שהגוף של יהודה התנדנד מצמרתו, כאשר תלה עצמו. לכן המשורר, הכומר יובנאוס, כתב: 'מצמרת עץ התאנה הוא זכה למוות איום'".


אפיפניוס ציין עצי אגס. המסורות אודות העץ כמקום התלייה התפתחו במאות הראשונות לנצרות, אך היא נעלמה כשם שפחתו העליות לרגל ותיאוריהן. כך לדוגמה, תיאור עלייה לרגל משנת 1220, מספר על כך שיהודה תלה עצמו על קשת אבן שנמצאת בירושלים, ומציין שהרחוב קרוי על שמה. האיטלקי ניקולו פוגיבונסי שביקר במצרים וארץ-ישראל במחצית המאה ה-14, עם שגשוגה מחדש של העלייה לרגל הנוצרית, שב ומצביע על עץ תאנה: "בדיוק כאן, על עץ התאנה הזה, הוא תלה עצמו".



ספר הדרכה לעולי רגל שמתוארך לסביבות 1350, ואשר תוכנו נאסף מטקסטים אחרים, מציע לראות בעץ שקמה את העץ שעליו תלה יהודה את עצמו. פליקס פברי מספר שהוצע לו ולחבורתו ללכת ולראות את העץ המקולל: "אך נלעגנו לבקר אותו, לא הסכמנו להזיז רגלינו אפילו צעד אחד לעברו, וסירבנו לשאת עינינו ולהביט בו, שכן אין בכך חסד או תענוג, אלא רק חרטה, ייאוש ובושה". לכן הוא וחבורתו עומדים ומקללים את יהודה והמקום.


מקום תליית יהודה, עם תיאור העץ או ללא הציון המיוחד של העץ, הפך לסמל טומאת היהודים כחלק מהמאבק הנוצרי–יהודי. כפי שמשתקף בדבריו של פרנצ'סקו סורינו, ראש מנזר הר ציון בראשית המאה השש עשרה, על בית הקברות היהודי בעמק יהושפט: "כי המקום אשר שם תלה את עצמו יהודה, קנו היהודים את השדה הזה ובגלל הקדושה היתירה של המקום הם קוברים את מתיהם בשדה הזה. אכן בצדק הם עושים זאת, כדי שבאדמה ימצאו ביחד כל אלה העתידים לירש גהינום".


ציון עמק יהושפט כמקום התלייה זו המשך המסורת המופיעה בתיאור העלייה לרגל הנוצרי הראשון, המסע מבורדו משנת 333. גם שם אין אזכור לעץ. אולם לעץ, הקשר שלו ליהודה איש-קריות והסמליות בהקשר נוצרי-יהודי גלגולים נוספים. בסיציליה סופרה אגדה עממית על עץ אשל (Tamarisk) שהיה בעבר עץ גדול ומפואר אבל לאחר שיהודה נתלה עליו, הפך לשיח ורוחו של יהודה חגה סביבו. כליל החורש מכונה "עץ יהודה" ומאז האדים מבושה. אולם העץ שזכה במסורת האירופית לכבוד המפוקפק להיות העץ של יהודה הוא עץ סמבוק שחור (Elder). מסורות אירופאיות טרום-נוצריות, מספרות שמין זה מושך את השטן ומביא מזל רע. מכאן קצרה הדרך לחברו עם יהודה, למרות שאיננו גדל בארץ ישראל, כפי שנכתב אצל מנדוויל שספרו מתוארך למחצית הראשונה של המאה ה-14.


גלגול נוסף של האגדה העממית בעלת סממנים אנטישמיים הן פטריות בעלות צורה המזכירה אוזני אדם והגדלות על עץ הסמבוק. בימי הביניים כונו הפטריות הללו: "אוזן יהודי". חלקם של החוקרים טוענים שאין מדובר במין מסוים של עץ, מה עוד שאיננו מצוין בברית החדשה, אלא המסורת מוצמדת לעץ הטבעי בסביבה או לעץ בעל מסורת דומה מהעבר.


חניטת סתיו - צלם בעז זלמנוביץ

אולם בהקשר הארץ ישראלי נראה שהתאנה זוכה לכבוד להיות העץ המקולל. ניתן למצוא לכך שני רבדים. העץ כבר קולל על ידי ישו, כפי שתואר לעיל בברית החדשה: "18 בבקר שב אל העיר והוא רעב. 19 כשראה עץ תאנה אחד בדרך התקרב אליו ולא מצא בו מאומה מלבד עלים. אמר אליו: "מעתה לא יהיה ממך פרי לעולם!" ובו ברגע התיבש עץ התאנה. 20 כראותם זאת תמהו התלמידים ואמרו: "איך יבש עץ התאנה פתאום?" ברובד הנוסף יש לשאול, מדוע התאנה שנחשבת לפרי מזין וחשוב במזרח התיכון, היא זו שקיבלה את הכבוד המפוקפק, אגב באופן דומה לחרוב שקיבל דימוי "רע" במסורות הערביות? ייתכן שהסיבה קשורה בחניטה הכפולה ואף המשולשת של התאנה. ישו שהגיע לירושלים לפני פסח, בראשית האביב, "נגש אל העץ ולא מצא מאומה מלבד עלים, כי טרם הגיעה עונת התאנים..." (מרקוס יא' 12 – 14).


מהדיון הקצר בשני העצים המקוללים ניתן ללמוד את הדברים הבאים. כפי שהקדושה של העצים המקודשים נובעת מקרבת העץ לאירוע מקודש או לאדם קדוש, כך גם הקללה. זו נובעת מקרבת העץ לאירוע מקולל או שמקורה בכך שהעץ קולל על ידי איש קדוש. בתיאורים של עולי הרגל הנוצרים, אם כך, העץ מקולל בהתאם ליחס שלו אל ישו, כפי שזכו בברכה ובקדושה עצים אחרים בארץ ישראל ובמצרים. אגב, מוטיבים דומים התגלגלו למסורות ואגדות נוצריות בארצות מזרח ומרכז אירופה. בנוסף, אין העץ מופיע בתיאורי הגיאוגרפיה הקדושה הנוצרית כהתגלמות השטן ואיננו משמש כביתו או כמשכנם של שדים ודמונים, אלא משמש כסמל במאבק הנוצרי-יהודי ונכלל כחלק ממסלול העלייה לרגל העוקב אחרי חייו ופועלו של ישו.


מקורות נבחרים:

אורה לימור, מסעות ארץ הקודש – עולי רגל נוצרים בשלהי עת העתיקה, ירושלים, 1998.

זהר עמר, "'הבוטניקה הקדושה' של ארץ-ישראל במסורת הנוצרית", אריאל 155 - 156 , 2002, עמ' 211 – 214.

נורית ליפשיץ וגדעון ביגר, "כי האדם עץ השדה" – עצי ארץ-ישראל מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם, אריאל 124 – 125, ינואר 1998.



70 צפיות

בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com