השבוע עבדתי בצה"ל. לרוב אני עובד בצה"ל ב'עבר', כלומר בהיסטוריה של צה"ל, אבל לפעמים אני גונב שבוע של 'הווה', ואולי קצת של עתיד קרוב. היה זה תרגיל של אנשי מילואים שנערך בנוחות היחסית של הסימולטיביות, חדרים ממוזגים ובלי אבק, קצב איטי, וארוחות לא משהו. בכל מקרה מצב העניינים מאפשר היכרות עם המתאמנים, לרכל על מכרים ישנים ולדבר על רוח הגייסות. אחד מהאנשים המצוינים שעבדתי ולמדתי מהם השבוע, מייצג את אחת הבעיות האקוטיות של צה"ל כיום - נטישה של דרג הרב-סרנים והסרנים. העוזבים והמשתחררים לא רק מהיחידות העורפיות שזו תופעה חוזרת ונישנת, אלא גם מהמקומות שהיו פעם החשובים ביותר - היחידות הסדירות הלוחמות. לתחושתי וגם משיחות שניהלתי המצב לא פשוט ואולי אף גרוע, אני מקווה שהנתונים מראים אחרת. השבוע גם קראתי את ספרו של עידו פיוטרקובסקי שהוא מנציגי הדור האבוד הזה אשר חש שהוא קורע את התחת, פוגע בחייו האישיים והמשפחתיים והסביבה שבה הוא פועל היא רעילה, כפי שכתב במכתב כאשר השתחרר אחרי 11 וחצי שנות שרות והתפרסם גם בתקשורת: "חטאתי גם אני וכמובן קיבלתי על כך הוקרה מחמיאה מקיר לקיר. לאחר 11.5 שנות שירות יפות ומשמעותיות בצה"ל אני עוזב, כי לתחושתי מרוץ החימוש הולך ומאיץ והיכולת שלי להכיל את הרוח הנושבת סביבי הולכת ודועכת, נשברתי".
בספרו 'הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת - על האנשים שמאחורי המפקדים' (אוריון, 2021) מכוון פיוטרקובסקי לבדידותו של המפקד. מכיוון שאין הספר עוסק בלחימה או במפקד במלחמה, הרי זו הבדידות של המפקד של פלוגת טנקים מבצעית בתקופת רגיעה [יחסית]. ספרים רבים מתארים את הבדידות שחש המפקד כאשר הוא צריך לקבל החלטות שמשקלן בחיים ומוות. נדמה לי שאחד התיאורים הטובים ברמת המיקרו-טקטיקה הוא ב'פטרול' של פרֶד מאג'דלָני (מערכות, 1961). וכמובן הקלאסיקה של מפקד פלוגה מאת צ'רלס מקדונלד. בכל מקרה מכיוון שאין אויב, פיוטרקובסקי נלחם באנשיו. טוב, זו לא הגדרה נכונה, הוא מתמקד באנשיו ובניסיונות שלו לרתום את החיילים הצעירים, אנשי הסגל (המפל"ג) ואת מפקדי המחלקות למשימה של גיבוש הפלוגה והכנתה למלחמה. בתיאוריו אלה הכנים והחשופים יש משום התועלת ובהם גם העניין בספר. כאחד שגם פיקד על פלוגה מבצעית, אמנם של רגלים ועוד בגבעתי, אני יכול להזדהות עם התחושות והמחשבות למרות שעברו שנות דור ויותר מאז.
Comments