כל הדרך למטה

עוד ממדפי הספרים

בספרו החשוב ומעורר המחשבה על ההשתעבדות מרצון' כותב אטיין דה לה בּוֹאֶסי (נהר ספרים, 2007, תרגום ראובן מירן):

"לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות – מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו".

היום בישראל, אנחנו יכולים ללמוד מעצמנו במבט ביקורתי על דרכנו להשתעבדות. אילו רק יכולנו לצפות כמדענים, אנתרופולוגים, חוקרי מדעי המדינה והאדם בנחת בהידרדרות שלנו אל הרודנות. בטח יכתבו על כך דברים רבים. בינתיים נלמד מאחרים על הדרך למטה, באמצעות שלושה ספרים.

שער 'בית הספר לברברים'

אריקה מאן ו'בית ספר לברברים - החינוך ברייך השלישי' (אפרסמון, 2024, תרגום ארז וולק). הרבה שנים חלפו מאז 1938 אבל טבע האדם נשאר פשיסטי מלידתו. מאן מתארת כיצד השתלטה המפלגה הנאצית על מוחם של בני ובנות הנוער הגרמנים על מנת ליצור מהם את התשתית לביצור השלטון ואת כוח האדם למלחמה המתוכננת. המערכת הנאצית תקפה את כל תחומי החיים ועל פי העקרון: "כי כל אלה - נימוס, אמת, חירות, אנושיות, שלום, חינוך - לא נחשבו בעיני ה"פיהרר" לערכים אלא לכזבים ולדברי הבל מחלישים, ועל כן הם נעקרו מן היסוד ובכל האמצעים". המשפחה, מערכת החינוך ותנועות הנוער היו שלושת הרבדים ש"טופלו". מאן מראה כיצד מערכת החינוך הנאצית לא רק הדגישה את העקרונות הגזעניים, הלאומניים והמיליטריסטיים של המשטר, אלא גם פעלה למחיקת החשיבה הביקורתית ולחיזוק הציות העיוור לפיהרר. הילדים והילדות חונכו מגיל צעיר לראות במלחמה ובהקרבה למען המדינה אידיאלים נעלים, תוך הפנמה של האנטישמיות ודמוניזציה של האחר. מאן מביאה דוגמאות רבות מתכניות לימודים, ספרי הלימוד ומדפוסי ההתנהגות שהוטמעו בבתי הספר ונכפו על המורים (שחלקם הצטרפו בשמחה). מאן גורסת כי תנועות הנוער הנאציות, ובראשן היטלר-יוגנד (נוער היטלר), היו לא רק גופים שהמשיכו את האינדוקטרינציה מחוץ לכיתות הלימוד, אלא היו כלי מרכזי לחינוך הנוער ושימשו גם ככלי פיקוח על ההורים והחניכים. הספר נכתב בסגנון תיעודי מתוך תחושת שליחות עמוקה של מאן להזהיר את העולם מפני הסכנות שבשטיפת מוח ממוסדת. הוא מציע גם התבוננות על מנגנוני חינוך דיקטטוריים על והדרכים שבהן משטרים טוטליטריים מעצבים את העתיד האזרחי שלהם. ואם עוד לא קראתם את ספרה 'האורות כבים' שגם הוא יצא בהוצאת אפרסמון הנפלאה, חושו לקרוא על מה קורה לאדם לאזרח הפשוט כאשר הרוע משתלט. שני הספרים הם חובה.

שער 'מרד הבהמות'

הספר 'מרד הבהמות' (נהר ספרים, 2025, מרוסית טינו מושקוביץ) נכתב בשנת 1879 על ידי ניקולאי קוסטומארוב, שהיה היסטוריון, סופר והוגה דעות רוסי. קוסטומארוב השתמש באלגוריה של מרד בעלי חיים כדי להעביר ביקורת על החברה הרוסית בתקופתו, במיוחד על הדיכוי הפוליטי והפרסים המעמדיים. העלילה מתארת ​​כיצד החיות בחווה מחליטות למרוד בבעליהן אנשים, לאחר שסבלו שנים של ניצול, רעב והתעללות. רגע, נדמה שאנחנו מכירים את הפורמט, אבל 'מרד הבהמות' נכתב חצי מאה לפני 'חוות החיות' של אורוול. אמנם רעיון המרד של המדוכאים דומה, והסכנה למהפכה החברתית גם היא עומדת בסיס הספר, אבל הסוף שונה (וגם הספר קצר יותר). בדומה לדיסטופיות אחרות, שקוסטומארוב היה, על פי המתרגם, אחד מאבות הסוגה, יש כאן עולם שעומד להתהפך. אבל בשונה מדיסטופיות אחרות, המרד דוכא באיבו. קוסטומארוב מציג את הסבריו לכישלון המרד - בעיקר זהו טבע 'החיה' כאלגוריה לטבע האדם. כפי שכותב באחרית הדבר המתרגם: "[...]שכבת העומק של מטפורת מרד הבהמות, שהאסון החברתי והפוליטי האנושי, בכל חברה ובכל אקלים פוליטי, הוא האנושיות עצמה. הכמיהה לכוח הבלתי מוגבל. הטמטום. הפסיביות של היחיד מול החברה". מומלץ.

שער 'הרודן'

"הרודן" מאת אנונימוס (נהר ספרים, 2024, תרגום ראובן מירן והקדמה ארוכה של נמרוד אלוני) פורסם במקור בלונדון בשנת 1870. החיבור מציע ניתוח של הרודנות כתופעה אנושית כרונית ואפילו ממארת, תוך התמקדות בדרכים בהן היא מתבססת ומתקבעת בחברה. יש שלוש דרכים להיווצרות רודנות: ירושה, כיבוש אלים ובחירות חופשיות. הסוג האחרון, שבו הרודן עולה לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות, נחשב למסוכן והמביש ביותר, כיוון שהוא מבטא מצב שבו העם מביא על עצמו שעבוד ואומללות. ניתן להניח, כפי שאלוני כותב בהקדמה, שהאלמוני שכתב את החיבור הושפע מהספר 'על ההשתעבדות מרצון' של דה לה בּוֹאֶסי [הנה מה שכתבתי בזמנו על הספר החשוב הזה]. אנונימוס מראה כיצד רודנים "שעלו מהדמוקרטיה" משתמשים ביצירת משברים, בכאוס, בקיטוב ובהעמקת השסעים בחברה, לצד הצגת עצמם כפתרון גואל לצרות אלו, תוך שימוש בעורמה, שקר ומניפולציה כדי לזכות באמון הציבור. הציבור-העם מאפשר אולי משתוקק לרודנות ולקסמי הכריזמה והמניפולציות של הרודן. התוצאה היא קטסטרופלית: אישיותו הנרקיסיסטית של הרודן, אופיו המושחת, בוזו להיגיון ולהגינות, ואנוכיותו המוחלטת מכוונים כולם לשרת רק אותו ואת אנשי שלומו. משכך הם מופנים כנגד טוב הכלל וכנגד חופש וחירות הפרט.

"האוזורפטור אינו אלא אדם שוחר טרף. כאבותיו הוא שאפתן מלידה, והדחף הזה לבדו מעניק לו עליונות. כיוון שתכונתו של הדחף הזה, כפי שאפשר לראות אצל החיות, לחתור למטרה אחת ויחידה, ולרכז את המאמץ של כל יכולותיו להשגת המטרה בעוצמה שנראה כי שום דבר בעולם אינו מסוגל להסיט אותו ממנה ולגרום לו לחדול מהמאמץ להשגתה. זוהי הנקודה שבה נסערת החיה הרעה שבו, כיוון שעל פי הדחף היא אינה מכירה עוד בקיומו של מכשול כלשהו – למעט מצידו של כוח חזק ממנה, בעוד האדם מתנהל על פי מושגים של טוב וצדק המעצימים משקלו של המכשול וממתנים את עוצמת הדחף. אבל השאפתן [תאב השלטון] והאוזורפטור, בדומה לחיה הרעה, משוחרר מכל טִרדה או שיקול אנושי, מנצח בזכות כל העוצמה שמפיק הרוע בזמנים שבהם הוא יכול להיווצר בבטחה."

כאילו נכתב היום. טבע האדם - כפי שאנחנו לומדים מאנונימוס, מאריקה מאן, מקוסטומארוב ומרבים אחרים, וכפי שאנחנו חווים על בשרנו כאן ועכשיו - הוא שמאפשר את הרודנות הצומחת בדרכים רבות.

#ספר או שלושה על טבע האדם ועל השאיפה להשתעבדות.

עד החטוף האחרון

Emancipate yourselves from mental slavery;

None but ourselves can free our mind.

#ספר