• בעז זלמנוביץ

בנים, הורים, רצח ומה שביניהם


שער הספר

במסגרת ההשכלה הספרותית-צרפתית שאני מקבל באמצעות נהר ספרים, כבר קראתי מעט ממופסאן ומפרוסט. הפעם חיברו ראובן מירן וענת רנן בסדרת בת חדשה בהוצאה - 'רטרו' את שניהם יחדיו. שני סיפורים קצרים העוסקים בנושא נוראי, רצח הורים - Parricide - על רצח הורים (נהר ספרים, 2021, תרגום ראובן מירן, אחרית דבר ענת רנן). רצח באשר הוא הוא נורא, אך נראה שכאשר אדם רוצח בשר מבשרו - את ילדיו או את הוריו, הזעזוע גובר. כפי שכתב השופט בן ציון גרינברגר בפסק הדין של הרשעת דניאל מעוז שרצח את הוריו ב-2011: "אודה בי, כי לאורך כל המשפט, ובמיוחד, תוך שמיעת עדותו של הנאשם, הלכה וגברה בי התמיהה – האם אכן מסוגל בן לקום ולהמית את הוריו-מולידיו, ועוד בצורה כה אכזרית, בעשרות דקירות סכין בכל חלקי גופם, ואף לנטוש את גופותיהם, כשהן מוטלות על רצפת סלון ביתם, מתבוססות בדמן?" אין זה כמובן המקרה היחידי או הראשון של רצח הורים שהתרחש בישראל, ובעולם בכלל. אבל זו מסוג הפשעים שהמקורות היהודים מתקשים לעכל, כפי שניתן למצוא בדברים שבחן השופט גרינברגר במקורות היהודים. הללו מתקשים למצוא דוגמות לדון בהם, וחלקם רואים ברצח הורים חלק בהידרדרות החברה: "לא זו אף זו, חכמינו ז"ל קבעו (משנה, מסכת סוטה, דף מט ע"ב) מספר סימנים המצביעים על קריסת נורמות החברה, והמבשרים על תקופת סוף הימים, תקופת "עקבות משיחא" ("בסוף הגלות לפני ביאת משיח", רש"י, שם): חוצפא יסגא [החוצפה תרבה - ב"ג]... נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטינים, 'בן מנוול אב...' (מיכה ז,ו)" כאן ניבאו חז"ל, על בסיס נבואת מיכה, כי באחרית הימים ידרדרו יחסי בנים כלפי אביהם עד כדי שבן אכן יהיה מסוגל ל"נוול את אביו", לפגוע אנושות בכבודו כאדם הנברא בצלם".


הנפש בתחנת אוטובוס - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2017)

שני הסופרים מציגים את הנושא בסיפורים קצרים, מדובר בספרון בן 88 עמודים הכולל גם את אחרית הדבר, וזאת בעין חדה ובניתוח רגיש את רצח ההורים. מופסאן, אמן הסיפור הקצר והתמציתי, מציב כבר בתחילת דבריו את סימן השאלה, האם אדם שפוי יכול לעשות זאת: "הסניגור טען לאי־שפיות. שהרי איך אפשר להסביר את הפשע המוזר הזה?" [עמ' 13], ואז פותח בתיאור האירוע אשר רב הנסתר מהגלוי, לא ברור הקשר של הרוצח לנרצחים: "וכאשר נשאל: "מדוע הרגת אותם?" היה משיב בעיקשות: "הרגתי אותם כי רציתי להרוג אותם." אי אפשר היה לחלץ ממנו דבר נוסף." [עמ' 14]. כאמור הסניגור טוען לאי שפיות ואף לאי שפיות בעקבות הסתה פוליטית: "הסבר אחד ויחיד בא בחשבון: השיגעון. רעיון מקובע של אדם מושפל הנוקם בשני בורגנים מתוך כל הבורגנים." [עמ' 15]. אבל אז ניתנת רשות הדיבור לרוצח והדברים, כך מסתבר, שונים בתכלית השינוי. האיש שנמסר לאימוץ בינקותו מגלה שהגבר והאישה שרצח הם הוריו. כיצד מתפתחים האירועים שיכלו להביא לאיחוד משמח לכדי שנאה עיוורת ורצח? הרוצח מנסה להסביר ומופסאן משאיר אתנו, הקוראים, לשפוט: "לאחר מכן ראיתי את שניהם מוטלים על הארץ, ומבלי להרהר בכך השלכתי אותם לתוך הסן. זהו. עכשיו שפטו אותי." הנאשם התיישב. נוכח גילוי זה הדיון נדחה לישיבה הבאה. היא תתקיים בהקדם. אילו היינו אנו המושבעים, כיצד היינו אנחנו נוהגים ברצח הורים זה?" [עמ' 25-24].


תסבוכת רגשות - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2017)

פרוסט נוקט בגישה אחרת. מדובר על רשימה שפורסמה בלה פיגארו בפברואר 1907, והיא מביאה תיעוד של מקרה אמיתי. פרוסט מנסה על בסיס היכרות שטחית עם הרוצח ועל בסיס תיאור הרצח להבין את "רגשותיו של בן רוצח הורה". בתחילת הסיפור-רשימה מתאר פרוסט את היכרותו עם א' ון בלארנברג שרצח את אמו, ואת המכתבים שכתב זה לפרוסט כתשובה למכתב תנחומים ששלח אליו פרוסט בעקבות מות אביו. האם היו בדבריו של ון בלארנברג סימנים מעידים לרצח, שואל עצמו פרוסט. במקרה הזה מתואר מצבו הנפשי של הרוצח, אשר הייתה לו היסטוריה של מחלת נפש. מחקרים קושרים אחוזים ניכרים של רוצחי ורוצחות הורים למחלות נפש שונות, אבל לא תמיד הן אובחנו, ולא תמיד הרוצח אובחן גם לאחר הרצח. פרוסט מקשה עלינו: "מה עוללת לי! מה עוללת לי!" אם ברצוננו לחשוב על כך, ייתכן שאין אֵם אוהבת שאיננה יכולה, ביומה האחרון, ולעיתים אף קודם לכן, להפנות לבנה את הטרוניה הזאת. בסופו של דבר, אנחנו מזקינים, אנחנו הורגים את כל מי שאוהב אותנו על ידי הדאגות שאנחנו מסיבים לו, על ידי הרַכּוּת החרֵדה עצמה שאנחנו מַשרים ומעמידים ללא הרף בדריכות." [עמ' 49]. את רשימתו המהרהרת והמערערת של פרוסט משלימים קטעי עיתונות המתארים את הרצח. אחרית הדבר של ענת רנן - "גם אנחנו עצמנו כנופיה של רוצחים" קריאה פסיכואנליטית, בוחנת "את פוטינציאל ההרס והחורבן שיש ביחסים אנושיים, כמו את כישלונם של שני הגיבורים לשאת את הכאב שמחוללת חווית האבל." [עמ' 86]. האם מקרי הרצח שתוארו אצל מופסאן ופרוסט הם תוצאה של "אבל פתולוגי" ושל חוסר יכולת להתמודד עם המציאות הקשה? קצת גדול עלי מבחינה ספרותית ופסיכואנליטית, אבל הן ספק שהקריאה בסיפורים הקשים ובאחרית הדברים מעוררים מחשבות ותהיות.


#ספר הכולל שני סיפורים קצרים על נושא קשה וטעון של רצח הורה. מופסאן ופרוסט יודעים לכתוב וללכוד את תשומת לב הקורא ולגרום לו לחשוב. למרות הנושא, מומלץ לחובבי הקריאה המאתגרת.


שתי זריקות, שלושה שבועות, מסיכה ושיקול דעת. אז תקראו ותהיו נחמדים.


ויש גם שיר

Are you smiling or afraid?

You can have it either way.

#ספר #נהר_ספרים #פרוסט #מופסאן #רצח_הורים #צרפת



94 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול