בשבוע שעבר במסגרת הרשימות על הכוח החשוב ביותר בשדה הקרב, כתבתי שהקוטר של נשק החי"ר העיקרי - הרובה האישי הוא קובע את קטלניותו. ועוד כתבתי, שלצורך כך צבא ארה"ב חושב לאמץ, לפחות חלקית, קוטר קליע שונה, בטווח הביניים בין 5.56 ל-7.62 מ"מ. קבלתי לשמחתי לא מעט תגובות ממומחים בתחום, שהסבירו לי שהשילוב בין הקטרים הנוכחיים הוא נכון הן מבצעית והן כלכלית.
[אנא המשיכו להגיב ולשתף, כך ניידע יותר. לא].
כוח החי"ר בכל הדרגים הוא צוות משולב של תנועה ואש, כפי שמצוטט מאטיס: "Fight at every level as a combined-arms team". לצורך כך נבנה מארג הנשק של החי"ר החל מלבנת היסוד היא הכיתה. במבט כולל ניתן להגדיר ארבע יכולות או ארבעה סוגי נשק [עם דוגמות לדרג הכיתה]:
1. קליעית לפגיעה ישירה ומדויקת - רובה אישי, צלף.
2. קליעית לכיסוי שטח לחיפוי ולרתק - מקלע.
3. חנ"ם לפגיעה ישירה - לאו, ררנ"ט, רפ"ג.
4.חנ"ם תלול מסלול - מטול רימונים, רימון(?).
כפי שניתן לראות לדוגמה מתוך פרסום אג"ם-מה"ד מ-1951 -כיתת חיל הרגלים [סלחו לי על איכות הסריקה].
יכולות אלו צריכות להיות אורגניות לכל רמה, ועלותן הכספית והעלויות של כוח האדם והתפעול צריכות להיות מותאמות לכל דרג. הכיתה יורה הרבה ופחות מדויק וזאת משום היא נמצאת בלחץ הכבד ביותר בשדה הקרב וזמני התגובה ומרחקי הירי הם הקצרים ביותר. לכן אם משתמשים בתחמושת יקרה שלרוב היא יותר כבדה ויותר מורכבת לתפעול עבור הטווח שבה פועלת הרי מדובר על בזבוז תחמושת שנועדה לטווחים אחרים. שבהם אמורים להכין את הקרבות הבאים של הכיתה, ולמנוע מהאויב המפעיל בהתאם לאותם עקרונות כלים כבדים יותר על הכיתה [וגם על הדרגים הנוספים]. כפי שניתן מתוך פרסום קלאסי נוסף של אג"ם-מה"ד, הפעם חדש יותר, מ-1957 - פנקס כיס ל-מ"פ ול-מג"ד בחיל הרגלים.
בפוסטים הבאים אני מתכוון להמשיך ולדון בארבעת היכולות [סוגי האמל"ח] ולבחון את השילוב שלהן בחיל הרגלים עכשיו ובעתיד. אז מה דעתכם על הרעיון הפילוסופי של ארבעת היכולות? אני בכיוון?
התמונה למעלה מכאן