בגלל המצב הפרטי (אבא נחטף ונרצח) ומשום המצב הכללי-הלאומי לא הרביתי לכתוב כאן מאז 7 באוקטובר. למעשה הפוסט האחרון שכתבתי ב-6 באוקטובר נראה לא רק רחוק מאוד, אלא גם בעל קשר רופף למציאות - את מי מעניינת מלחמת יום הכיפורים ואת מי מעניינים, לפחות כרגע, גיבורי ונופלי העבר, כאשר למרבה הצער יש לנו מעצמנו כאלה למכביר. נכון שמרבית הרשומות מתוך 600 שכתבתי עד היום כאן עסקו בספרים שונים ומשונים, אך כתבתי גם כמה שהכילו עצות לכל מיני אנשים שלא צריכים אותם ממני. למשל קצין החי"ר והצנחנים הראשי שנכנס לתפקידו זמן קצר לפני המלחמה זכה לרשומה שכזו. המלחמה המתמשכת תחייב את צה"ל להתארגן באופן שונה לטווח הקצר וגם לחשוב על בניין כוחו לשנים הבאות. כאמור, איש לא חיכה לעצותיי וגם איש לא צריך אותן, אבל בכל זה כמה מחשבות על בניין כוחו היבשתי של צה"ל.
הלחימה בעזה מלמדת אתנו שלא נוכל להתחמק מלתמרן. "תמרון" הוא מושג שהפך לחמקמק ובעיקר מוסמס במהלך העשורים הקודמים שבהם חשבנו שטכנולוגיה ואש מנגד, ו"מבצעי הרתעה" יביאו את הניצחון. אבל בשביל להשלים את המשימות הנדרשות [ועזבו אותי מהמושגים שבזבזנו עליהם הרבה אנרגיה וסדנות - ניצחון והכרעה] מצה"ל ומיחידותיו הוא חייב לתמרון, כלומר לשלב תנועה ואש, כלומר לתקוף ולכבוש שטח, וגם להגן. בכל מקרה תמרון מחייב זמן [כנראה שימי ששת הימים חלפו] ומחייב מסה. כלומר כוחות שיילחמו בפועל, שינוע ויפעילו אש. זו נדרשת להיות מסה מאוזנת מבחינת פונקציות התפקוד שלה (תמרון, אש, פיקוד ושליטה, לוגיסטיקה וכו'). גם חזרנו ולמדנו שמסה וזמן דורשים משאבים רבים - אמל"ח, תחמושת-חימושים וכוח אדם. גם למדנו מחדש שקצב התמרון נקבע על ידי קצב המשאב שנמצא במחסור - בין אם אלו חימושים, דחפורי D9, טנקים או כוח אדם מתאים. אלה שיקולים מכריעים בבניין הכוח.
אם כבר מדברים על מסה, הרי ברור לכל היום, כפי שהיה צריך להיות ברור גם קודם לכן, שגם אם הסדיר לא בלם, הרי לא ניתן להכריע בלי המילואים. במלחמה הנוכחית המילואים הן כיחידות, הן כהשלמות של מערכי לחימה, סיוע קרבי וסיוע מנהלתי ביחידות הסדירות, ועוד ועוד הם עיקר הצבא. במקרה הנוכחי לאחר הגיוס המהיר יכול היה צה"ל להשלים את ארגון, זיווד ואימון חטיבות המילואים. אך בלי בניין כוח רצוף, מתמשך ועקבי של המילואים לא ניתן יהיה לפעול ב'איכות' המספקת במידה ונידרש לצאת מהימ"ח לתמרון. מכאן שיש לבחון את מודל הדיפרנציאליות שעליו בנוי מערך המילואים, ולראות האם העקרונות שעל פיהן נבנו, צוידו ואומנו היחידות מתאים.
אל תבנו צבא חלול. hollow army הוא ביטוי שבו השתמשו ראשי הכוחות המזויינים בארה"ב כנגד הנשיא קרטר בשנת התקציב של 1980 וכוונתו הייתה שהתקציב לא מאפשר למלא את היחידות בהתקן ולאמן כנדרש. במקרה שלנו ניתן להעריך שלא יחסר כסף לפחות בשנים הראשונות אחרי המלחמה. הרמטכ"ל הראשון, רא"ל יעקב דורי, אמר: "כדי להעריך את כושרו של צבא חייבים תחילה להעריך את החייל-הפרט, ואחר כך את יחידות היסוד של הצבא ואת כושרן – הלוך ועלה, מהקטנות ועד הפיקוד העליון." ניתן לפרש את דבריו גם בכך שכל כוח נבנה על יכולות ועוצמת הדרגים שמתחתיו ועל יחידות המשנה שלו וכך בונים יחידות לא חלולות. אל תקימו מפקדות שאין תחתן יחידות ואל תקימו יחידות שלא ניתן להשלימן בכוח אדם באיכות מספקת ובאמל"ח הנדרש. וגם אל תבנו הרבה ממה שהיה (אם כי צריך גם מזה), ואל תבנו מפלצת שלא ניתן יהיה לאכילה בשנים הבאות ואשר עלולה לאכול את צה"ל ואת המדינה (ראו ערך הגדלת צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים).
הדבר משליך גם על איכות כוח האדם וההכשרה של הקצונה; ובעיקר, אולי אולי, לנצל את הזדמנות לבנות את מעמד הנגד הלוחם (מ"כ, מט"ק ומקביליהם). זו גישה שונה לחלוטין מגישת צה"ל כיום שמעמידה את הקצין כ"עמוד השדרה ומערכת העצבים של הצבא". מרכזיוּת המַשָ"ק. היא תפיסת שהמש"קים הם "עמוד השדרה ומערכת העצבים". מרכזיות זו ניכרת גם בכך שהם מאיישים את התפקידים שהדרישה העיקרית בהם היא מיומנות בטכניקות קרביות או בתפעול אמצעים: תפקידי פיקוד במיוחד של לחימה בדרגים הנמוכים, תפקידי מטה ותפקידי הדרכה. מדובר בשינוי תרבותי עמוק שצריך להיבחן בקפידה ובזהירות, גם על רקע לקחי הלחימה. נכון לחודשיים וחצי לתוך הלחימה כרבע מחללי צה"ל הם קצינים. הדבר מעיד על גבורתם, על הדוגמה האישית ועל רוח "אחרי" של צה"ל, אך גם צריך לבחון האם קצינים נמצאים במקומות ובתפקידים שמש"קים הם שצריכים להיות בהם ונדרש להכשירם ולאמנם לכך.
