במסכת אבות דרבי נתן נכתב: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו, בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה, זה גמילות חסדים. שנאמר, "כי חסד חפצתי ולא זבח". מי שהיה מגיע לירושלים של ראשית המאה ה-19 היה מוצא שלא הרבה זבח ולא הרבה חסד יש בה. כה נידחת הייתה וכה פרובינצינלית וכה מוזנחת שנפוליאון ששהה בארץ ישראל בסוף המאה ה-18 כחמישה חודשים בכלל לא טרח לעלות אליה. לא רק זאת, רק כ-2,000 יהודים ישבו בעיר הבצורה בחומותיה מתוך כ-10,000 תושבים מוסלמים, נוצרים ויהודים. אבל בסוף המאה ה-19 פרצה העיר את חומותיה וכ-45,000 יהודים היוו את רוב האוכלוסייה שמנתה כבר 70,000. ירושלים הפכה לעיר הגדולה והדומיננטית בארץ ישראל. בסדרת הרצאות קצרות, תמצתיות ובהירות מספר יהושע בן-אריה את קורות 'ירושלים במאה התשע עשרה' (אוניברסיטה משודרת, 1980).
בן אריה, חתן פרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל, מגדולי הגיאוגרפים ההיסטוריים, שהחל את דרכו המחקרית במחלקה להיסטוריה של צה"ל. מפעלו החשוב במחלקה היה מיפוי וקטלוג קרבות מלחמת העצמאות. זה לא ממש קשור לספר הנסקר, אבל רציתי לעשות פרסומת לספר-אלבום שהוצאנו לפני שנתיים על בסיס המחקר. טוב הסתיימו הפרסומות ונחזור לעניין. בן אריה מתאר בתמצית ממוקדת ובהירה, ב-12 פרקים-הרצאות, 88 עמ' בסך הכל, את תהליך הגידול הדמוגרפי של ירושלים, את הגידול בבנייה ובתפרוסת העיר ובעיקר את הסיבות לשני התהליכים הללו. פרק המבוא מתאר את ארץ ישראל והערים בה בראשית המאה ה-19, ואת מעמדה הנחות של ירושלים - עיר מזרח תיכונית אופיינית צפופה, מזוהמת ומלוכלכת אבל נושאת מורשת ומהווה מגנט דתי לשלושת הדתות. כמו החוקרים מהדור שהיה צריך להתבסס על מקורות, מקדיש בן אריה פרק לספרי המסעות לארץ ישראל המהווים את הבסיס למחקרי ירושלים. במהלך המאה הופכים תיאורי הנוסעים למדעיים ומדויקים יותר ומבוססי מדידות ורישום קפדני להבדיל מספרי הנוסעים של המאות הקודמות שהיו התרשמותיים ואף בדיוניים בחלקם. למי שרוצה להרחיב על התפתחות העיר כפי שניתן לראות במפות שצוירו בתחילה ולאחר מכן נמדדו במהלך המאה, יצפה בפרופ' ריכב רובין בהרצאה מעניינת.
