top of page
  • בעז זלמנוביץ

ואז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות - על פוסט טראומה וספרים


כסאות שרופים במרפסת ביתה של ברכה לוינסון שנרצחה ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז

אני מודאג ועצוב לא רק מהמצב שלנו, לא רק מהקרע הפנימי שמפרק את החברה הישראלית, וכמובן לא רק, למרות שזה העיקרי מבחינתי כיום, מאי החזרתם של כל החטופים מהשבעה באוקטובר, אלא גם מכמות נפגעי הנפש - טראומה ופוסט טראומה שתהיה עצומה לאחר, שאולי, תסיים המלחמה הנוכחית. כפי שיהודה עמיחי כתב ב'אֶל מָלֵא רַחֲמִים': "אֶל מָלֵא רַחֲמִים, / אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ. / אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר / וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים, / אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת, / יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים." - רחמים לא יהיו כאן.


אני לא מומחה או מבין בתחום וכרגיל אני נמלט אל הספרים ואל הקריאה. כבר כתבתי על כמה מהם בעבר, כמו 'הלם קרב - מי רואה את הלוחם הזה?' של שלמה ולדמן (סגול, 2021) על לוחמי סיירת שקד של סוף שנות השישים ומלחמת יום הכיפורים, הוא לטעמי, חובה לכל מי שקרוב למלחמה ולקרב, ללוחמים, ולמשפחות לא רק של סיירת שקד, ולאנשי משרד הביטחון ואולי לכל מי ששייך לחברה הישראלית; וגם על ספרו של סבסטיאן ג'ונגר (Sebastian Junger) ששואל מהו שבט? מה המשמעות של חיים בשבט? והוא חושב שמדובר באנשים שאנחנו מחוברים אליהם ומחויבים בחיינו אתם ועבורם. בעבר השבטים האינדיאנים והדומים, וכיום זו פלוגת הלוחמים, וזה הכוח שמגן על נפשם של הלוחמים, לפחות עד שהשבט מתפרק. הוא כתב על כך בספר קצר ומרוכז - “Tribe: On Homecoming and Belonging” (4th Estate, 2016).



חלק מהספרים האישיים שנכתבים בעקבות השתתפות במלחמות, אולי רובם, נכתבו כחלק מתהליך ריפוי אישי. שתי דוגמות ממה שקראתי במהלך השנים האחרונות בספרי מלחמת יום הכיפורים, וכבר כתבתי עליהם: אחי-עמוס (מיכאל הרשקוביץ) לחם עם גדוד 100 של אהוד ברק בחווה הסינית ונפשו נשארה בחולות סיני. בספר  'מראה סדוקה - מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו של לוחם הלום-קרב מהחווה הסינית' הוא מתאר את שרותו הסדיר, וגם את המלחמה. חלקו האמיץ של הספר עוסק בהכרה המאוחרת בפגיעה הפוסט טראומטית והטיפול המתמשך [וגם המאבק במשרד הביטחון להכרה בנכות]; הספר השני הוא של האמן יורם קופרמינץ - 'אוקטובר יומן מלחמה'. קופרמינץ מתאר במילים ובמשפטים קטועים את קורותיו. תחושת הבדידות בשדה הקרב, ללא אנשים מוכרים הוא מחפש שותפים - קשר לא ידוע ונהג מזדמן, אימת ההפצצות ופחד המוות ב"חצר", אובדן תחושת הזמן ואובדן החמלה, ההשפעות הפיזיות והנפשיות של המלחמה מתוארים ללא כחל ושרק וללא פילטרים. 


ספר שממתין מלפני אוקטובר לסקירה הוא ספרו של מפקד מוצב תל סאקי מנחם אנסבכר -'רסיס ממגש הכסף' (מדיה 10, מהדורה שלישית, 2021). התל הוא מוקדי המורשת של מלחמת יום הכיפורים ובשנים האחרונות זכה לגילוי מחדש כאתר זיכרון לקרב גבורה של מנחם ואנשיו ושל אנשי השריון שלחמו בסביבתו. הקרב מתואר בספר, אבל זה איננו העיקר שבו. מה שעומד במרכזו הוא פגישות הטיפוליות שמנחם עובר ומתאר בקפדנות. הטיפול הנפשי בפוסט טראומה שבה לקה ואותה הדחיק שנים מתואר בפירוט ובעיקר בגילוי לב. לקח למנחם 25 שנים להודות בפני עצמו שהוא סובל בנפשו בעקבות המלחמה, וגם תוך כדי הטיפול הוא ממשיך להתעקש עם עצמו ובדבריו אל המטפלת, עד הקבלה והדרך להתמודדות. זה ספר חשוב ביותר, ואני חושב שרצוי מאוד שייקרא על ידי השבים מקרבות 'חרבות ברזל'.



הניסיון לטפל בנפש באמצעות כתיבה או לפחות לחיות עם פגיעת הפוסט טראומה בולטים מאוד בכתיבתו ובספריו של יורם קניוק. לא צריך הסבר מלומד בשביל לדעת זאת. קניוק הוא לא היחידי מסופרי ומשוררי תש"ח שהיו פוסט טראומטיים. למשל 'בסוף מערב' של בנימין תמוז (עם עובד, 1966) - זו שוטטות פיזית ורגשית וניסיונות בריחה מכאן. אליקום מתאהב באישה נוכריה בת ארצות הצפון המבוגרת ממנו, והוא והיא נמלטים מעצמם אל צרפת ואל ספרד, אל הסוף הבלתי נמנע. תמוז מתאר ביד אמן רגשות, מחשבות פילוסופיות, דיאלוגים, ותיאורי מקומות ומסע ומוביל את הקורא וגם את הקוראת בעקבות סערת הלב של אליקום ונורה אהובתו. זה ספר על אהבה, על בריחה בלתי אפשרית, לא קל אבל חזק, ובעיקר הוא ספר פוסט טראומטי לדעתי הבלתי מלומדת. גם לא ניתן שלא לראות את הפגיעה בכתיבתו של יהודה עמיחי שכתב למשל ב-1961, בשיר "מאז":

נשָׂאתִי אֶת חֲבֵרִי עַל גַּבִּי. 

וּמֵאָז אֲנִי חָשׁ אֶת גּוּפוֹ הַמֵּת תָּמִיד, 

כְּמוֹ רָקִיעַ כָּבֵד עָלַי, 

וּמֵאָז הוּא חָשׁ אֶת גַּבִּי הַמְּקֻמָּר תַּחְתָּיו, 

כְּמוֹ קֶטַע מְקֻמָּר שֶׁל כַּדּוּר הָאֲדָמָה. 

כִּי נָפַלְתִּי בַּחוֹלוֹת הַנּוֹרָאִים שֶׁל אֶשְׁדֹּד, וְלֹא רַק הוּא.


יצחק מלר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על טראומה ופוסט טראומה בסיפורת של יורם קניוק והיא עובדה והודפסה בספר 'לטבול את העט בפצע' (רסלינג, 2022). הספר מנתח את יצירותיו של קניוק 'תש"ח', הנובלה 'עיטים' [כאמור, עם אחת הפתיחות החזקות: "ואז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות והשעה היתה רק שלוש אחר הצהריים."], ו'היהודי האחרון'. אני מודה שאת האחרון לא קראתי, הוא כמעט בלתי ניתן לקריאה, אבל שתי היצירות האחרות הן חיוניות לקריאה בהקשרה של טראומת הקרב, מעבר לכתיבה המורכבת אך הממכרת של קניוק. בכל מקרה מלר, לפני הניתוח הספרותי כותב על טראומה ופוסט טראומה בהקשרן הרפואי-נפשי, על מקורותיהן, הסיבות להיווצרותן, הקשר לטראומות ילדות, ועל המרכיבים הרפואיים-מדעיים והאופן שבהם הפוסט טראומה מתבטאת בנפש ובהתנהגות בקבוצות שונות של תסמינים. לאחר שבתחילה סיפר לקרוא מי הוא קניוק וקורותיו בקצרה, מלר לוקח אתנו למסע בספרים ומראה כיצד קבוצות שונות של תסמיני הפוסט טראומה מיוצגות בכתיבתו של קניוק. מלר הוא רופא, והשילוב של קריאה קפדנית ורגישה בכתביו של הסופר ביחד עם הבנתו האבחונית היא מעניינת לקורא שמתעניין בניתוח הספרותי. אבל חשיבותו של הספר היא בהנכחת הפוסט טראומה בחייו של קניוק ובכתיבתו, וגם כנדבך נוסף לקריאה תרתי משמע לחיים עם הפוסט טראומה שנוכחת אצל רבים בעבר, ולצערי תופיע אצל רבים בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר והמשתתפים הרבים בקרבות 'חרבות הברזל'.


#ספר או כמה על פוסט טראומה. תהיו רגישים לסובבים אתנו


תחזירו את החטופים עכשיו


ויש גם שיר. טליה דנציג זועקת להחזרתו של סב אלכס

בכל יום שעובר

אתה חסר יותר

ובכל יום שעובר

זה מסוכן יותר





279 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אי-נחת

bottom of page