אמנות או מה?
- בעז זלמנוביץ
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 3 דקות

משום מה נזכרתי שלפני חמש שנים כשהייתי בעיצומו של המחקר המונומנטלי על מבצע 'ליטני' נסעתי לראיין את אלוף אורי שמחוני ז"ל. רציתי לדבר אתו על תפקידו כמפקד אוגדה במבצע, אבל זה ממש לא עניין אותו, ובעיקר שוחחנו על אמנות. הוא התמקד במתמטיקה שבציוריו של אשר. זה היה הרבה יותר מרתק מהתנועות של יחידות האוגדה בדרום הלבנון. אני בכלל לא מבין דבר באמנות. אבל אני משתדל ללמוד, או לפחות לקרוא ולהנהן בראשי כאילו אני יודע משהו. הנה השבוע קראתי ספר שסיפור המסגרת שלו הוא עיסוק באמנות - מחקר, אוצרות, סחר ויצרים. זו הזדמנות לשוב גם לשני ספרים נוספים הקשורים ל'דבר' שנקרא אמנות.

הספר שקראתי השבוע הוא 'האוזן של ג'קומטי' שכתב חגי כנען (תשע נשמות, 2025). האמנית שמניעה או מתחילה את העלילה היא מרט אופנהיים (1985-1913). דמות אמיתית לחלוטין מהנשים שהיו חברות בסוריאליסטים, ושהיצירה שפרסמה אותה היא 'האובייקט' - סט של ספל, תחתית וכפית עטופים בפרווה. רדי-מייד שכזה. היא גם הייתה מיודדת מאוד עם ג'קמוטי הפסל. כנען פרופסור לפילוסופיה לוקח אותנו למסע אחרי הפסל הזעיר שהוא הוא האוזן. מי שמובילה את המסע היא מרתה חוקרת אמריקאית שיש לה כמסתבר שורשים ישראליים מתוסבכים (לא ברור מה בא קודם), ושעבודת הדוקטורט שלה עוסקת באופנהיים. אספן מסתורי שוכר אותה למרדף אחר 'האוזן' המקורית, כחלק מסכסוך משפחתי. מה תעשה מרתה? הקו העלילתי הבלשי-אומנתי מעניין, וכנען שוזר את תולדות אופנהיים, ובכלל זאת הרצאה(!) עליה, באופן מעניין. אבל הוא מציף את הסיפור בדמויות הסובבות את מרתה - חברתה, מאהביה, אביה, אמה, החבר של האב, הנכדה של החבר של האב, האספן המסתורי, והחברה של האח המסתורי של האספן המסתורי. מציף ולא סוגר, או רק מציע רמזים זעירים ללמה ומדוע הדברים קורים. הקריאה זורמת ואפילו מהנה, אבל משהו היה חסר. אולי זה בגלל שאני לא מבין באמנות, בפסיכולוגיה או נפש האדם? בכל מקרה מומלץ לניסיון.

בעקבות הקריאה השבוע בספרו של כנען, נזכרתי בספרו של גדעון עפרת - 'המסע אל מתתיהו' (שוקן, 1982). עפרת היסטוריון של אמנות, פילוסוף ואוצר שולח את גיבור העלילה למרדף אחרי יצירת אמנות. הפעם זה כנראה הוא עצמו (כפי שכתב בפוסט). חוקר אמנות הירושלמי יוצא למרדף חובק יבשות ומסתורי אחרי פסלו של בוריס שץ מייסד בצלאל - המדרשה, בית המלאכה ובית הנכות - מתתיהו אשר אבד. החוקר נקרא לחפש את פסלון האבץ בידי קרובת משפחה של שץ, אבל עד מהרה האובססיה גוברת עליו וכנגד האזהרות של זוגתו ושל אחרים, הוא מטפס על גגות ירושלים, זוחל לבארות, טס לסופיה הקומוניסטית, נחלץ מהמשטרה החשאית, ולארצות הברית בעקבות מסעו של שץ לגיוס כספים, ולבן שמן שם ניסה להקים מושבת אמנים. ככול שמתקדמת העלילה הטירוף של החוקר גובר, המחשבה שגילוי הפסל נמצא בצעד הבא, גורם לו להתנתק מהמציאות. הוא שוקע במחילת הארנב של מתתיהו טמן לו ולא מקשיב לניסיונות החילוץ של הסובבים אותו. מסע בדיוני-אמיתי בעקבות שץ, יצירת אמנות ואל נפש האובססיבית. מרתק לא רק לחובבי האמנות היהודית-ישראלית. מומלץ ביותר

אם כבר אמנות ואמנים, הפעם דווקא היפוך היוצרות, אמן מנסה לכתוב או יותר נכון לדבר היסטורית ופילוסופית. יגאל תומרקין בסדרת הרצאות -'13 שיחות על אמנות המאה ה-20' (אוניברסיטה משודרת, 1985). תומרקין מציין שאין הכוונה ללימוד שיטתי. דבריו אינם אובייקטיבים והוא מדבר וכותב בוטה, אבל הוא מנסה לתאר את 'הדבר' כלומר האמנות "ולהסביר שאין הדברים פשוטים ונחרצים. שעל תשתית-היסוד יש משהו ששמו תרבות, צורך, או יותר נכון לומר ה'ריזון ד'אטר' האנושי." תומרקין טוען שהזמן עושה את הסלקציה, וההיסטוריה של האמנות היא שקובעת מה היא יצירת אמנות 'טובה' ומשמעותית. הוא סוקר מגמות באמנות של המאה הקודמת, שכנען, למשל, שואב מאחת מהן סוריאליזם. תומרקין שנשען על בסיס ידע רחב ביותר, מדגים, כאילו לאחר יד, שליטה בהגות ובכתבי האמנים, המבקרים וההיסטוריונים של האמנות, ועושה שימוש רב בציטוטים מתוך דברי האמנים על דרכם, על הגישה שלהם לאמנות וליצירה ודברי הביקורת שלהם על 'הדבר'. בשני הפרקים האחרונים, תומרקין ממליץ על 'הנבחרת שלי', והנה ג'קמוטי שהוא על פי תומרקין: "האמן היחיד, לדעתי, במאה העשרים, שהצליח ליצור את הפלא של פסל קטן הנראה גדול, מיקרוקוסמוס אמיתי על גבי משוח נתון שהכתיב אותו [...] והוא הצליח להפיח בהן, אם אפשר להיות פואטי ולא להישמע טיפשי מדי, רוח חיים." האם לזה מרמז כנען לגבי 'האוזן של ג'קמוטי'? תומרקין מלמד ומאתגר את הקורא, כפי שעשה ביצירותיו. מומלץ ביותר למוכנות ולמוכנים לאתגר.
#ספרים על אמנות, אמנים, תשוקות, תסביכים ואובססיות
עד החטוף האחרון
טוב, זה היה שקוף, איזה שיר נבחר
ופתאום אני הילד,
שחי מחדש בעולם של צבעים,
מצייר לי את כל העולם.
חי מחדש בעולם של צבעים,
מצייר לי את כל העולם,
Comentários