הבחירות הנוכחיות הן הכל, רק לא אודות הנושאים המהותיים. לא אודות הכלכלה, לא אודות החמלה החברתית, לא אודות הפריפריה, לא אודות התחבורה הציבורית, ולא אודות הרבה דברים. אולי צריך להקשיב טוב ולשמוע חוץ מהצרחות, מהנהמות, מהסתות, מהשקרים גם דברים עניינים, מוצקים וחשובים. ולא, לא חייבים להסכים, צריך להקשיב ולכבד.
וגם לא אודות יחסינו עם הפלסטינים, מתקיים דיון בין המתמודדים הראשיים. אולי בתוך המצעים, של מי שפרסם, מסתתרים דברים אודות השאלה החשובה הזו. ואין הכוונה למי הרג יותר, או יעשה להם כך או אחרת. אלה לאיך אנחנו רוצים לחיות פה בין הים לירדן, כבני אדם מוסריים וערכיים. כי לטעמי הסכנה הגדולה לקיומינו בטווח הארוך, היא לא הפלסטינים, ולא האיראנים ולא האחרים, אלה ריקבון ערכי ושנאה כלפי האחרים בחוץ ובפנים. זה יפורר אתנו, ושוב יוכלו חכמינו לקונן על שנאת חינם.
עמוס עוז שהלך לעולמו בדצמבר האחרון, נשא את הרצאתו האחרונה, באוניברסיטת תל אביב פחות מחצי שנה קודם לכן. משפחתו של עוז הוציא את ההרצאה בספרון דק וחשוב - 'כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה' (כתר, 2019) בהרצאה עסק עוז בציונות, בקיום היהודי ועתיד מדינת ישראל. המחויבות של עוז, ואולי גם תקוותו, בנטועה במציאות העוינת והמטורפת של הג'ונגל שסביבנו, היא שימצא פתרון לסכסוך. הוא על בסיס הניתוח הקר של הסביבה הוא גורס שלא ניתן לספח את האוכלוסייה הפלסטינית ולהקים מדינה דו-לאומית. זו תסתיים או במדינה ערבית או בהשחתה בלתי ניתנת לתיקון של העם היהודי. עוד קורא עוז להבחין בסכנת מחלת ה'שחזרת' - הרצון לחזור ולשחזר את העבר. בין אם זה לשוב לכפרים הנטושים של 1948, ובין אם זו השאיפה להקים את בית המקדש השלישי.
בלי קשר לדברים הנדונים בהרצאה, צריך לחשוב מה יהיה כשנקום ב-10 באפריל עם החמרמרת של השנאה, עם הקיא של ההסתה, עם כאב הראשים שהוטחו זה בזה, אם נוכל להביט זה בזו? אני לא בטוח שאנחנו מספיק ציניקנים כמו הפוליטיקאים. אני מקווה שלא נגרמו נזקים בלתי הפיכים.
#ספר על דברים חשובים, שלא נדונים במאבק הנוכחי על עתידנו במערכת הבחירות הנוכחית. תקשיבו, אולי לא תסכימו, אבל תחשבו.
אני מקווה שתקראו כדי שתהיו נחמדים.
ויש גם שיר