• בעז זלמנוביץ

קטלניות כיתת החי"ר - חנ"ם


אני שב לדיון אודות הכוח הכי חשוב בשדה הקרב וזו כיתת החי"ר. בשבועות האחרונים נכתבו דברים על לוחמת היבשה, והתמרון הקרקעי בהקשרים "גבוהים". למשל רון בן ישי שציטט את האלופים שטענו שהסיבה לאי התמרון, זה הפחד מאבדות. דיון יותר מעמיק ומנומק התפרסם על גבי כתב העת "מערכות" האחרון (482).

מאמרים מאת החוקרים והמומחים יובל בזק וגבי סיבוני, מהמלומדים שבחוקרי הצבא עדו הכט, וגם מאמר שכתב בעבר המפקד, החבר והמורה האהוב - גיורא סגל ז"ל. מאמרים אלה עסקו במקום התמרון בפתרון הסכסוכים במזרח התיכון, כחלק מתפיסת הביטחון, וכן במפקדת היבשה - קווים לדמותה. מאמר נוסף של רוני טיארג'אן אור ואיה דולב עוסק בקשר בין החברה האזרחית לתמרון. דברים ברומו של עולם וחשובים. אבל, פחות מעניינים אותי בהקשר המידי של הכוח הלוחם, הגם שהם משפיעים על איך שיבנה וכמה משאבים יוקצבו עבורו, ומי הם האנשים שיתנדבו להיות בקצה החוד, במקום שרואים את הרשף, שומעים את הנפץ ומריחים את הדם, היזע והדמעות.

כזכור [או לא] טענתי ש"קטלניות" הכוחות, בהקשר האמל"חי מבוססת על ארבעה מרכיבים ראשיים [(1) אש קינטית (שטוחת מסלול) מדויקת (רובים, קלעים) ו(2)לחיפוי ולריתוק (מקלעים); ויכולת ירי חנ"ם (3)שטוח מסלול ו(4)תלול מסלול]. נציע כמה מחשבות אודות היכולת להביא חנ"ם למטרה בדרג הטקטי הנמוך. הצורך בחנ"ם הוא כנגד אדם, רק"ם וביצורים. המינונים משתנים בהתאם לאיומים ולמתארי הלחימה.

החנ"ם כנגד אדם הנפוץ ביותר, ולטווח בקרוב ביותר ולכן הזמין ביותר הוא רימון היד החנ"ם כנגד רק"ם שהיה פופולרי בעבר - ררנ"ט, לאו, ורפ"ג, איננו בדרישה המיידית של צה"ל, אך חוזר לארסנל הכיתות והמחלקות בצבאות שנערכים ללחימה כנגד צבאות סדירים, למשל בנחתים. בצה"ל מתמקדים בחנ"ם משוגר כנגד ביצורים, כחלק מהמבצעים האחרונים באזורים הבנויים. לדוגמה המטאדור הוא מפצח האגוזים, שגרסתו הקלה יותר - מפצח קל המשקל נרכשה בשנה שעבר בכמויות גדולות על ידי צה"ל.

קלות המשקל וכמויות גדולות הם מהשיקולים העיקריים שכרוכים בנשק של הדרג הטקטי הזוטר. כמובן שיש כאן מתח ולעתים סתירה עם הדרישות הנוספות וזה האפקט [למשל, חדירות ושטח הריגה שבדרך כלל מחייבים עוד משקל], ודיוק [כוונת משוכללת עולה כסף]. נשק הכיתה והמחלקה מחייב תפעול פשוט ביותר ומהיר ביותר. רימון יד מחייב רק שתי ידיים יציבות [או אחת]. דוגמה נוספת הוא מטול הרימונים [M-203] גם הוא נשק של ירי אינטואיטיבי. אמנם יש כוונות ועוד שכלולים, אבל במהותו, מבוסס על אימון היורה לירי מהיר שחלקו יחטיא. לכן גם צריך הרבה תחמושת.

סוגיה נוספת הכרוכה במידיות של הירי, בקלות התפעול, במשקל המועט ובכמויות הרבות הנדרשות, הוא הבאת חנ"ם למטרה שנמצאת ללא קו ראייה [NLOS] של הכיתה והמחלקה היורה. דרישה חיונית בכל השטחים, אך קיבלה משקל בשטחים הסגורים, ובעיקר בבנויים. זאת במקביל להתפתחות ומזעור הטכנולוגיות המאפשרות - ריחוף, חישה, וחימוש. לדוגמה הרחפן החמוש ה'מעוז' שפיתחה רפאל [או דומיו של התעשיות האחרות], ואמור על פי הפרסומים להוות נשק מחלקתי. הרחפן בעל התצורה השונה ואולי הייחודית, נושא ראש נפץ בסדר גודל של מעט יותר מרימון רסס, וניתן להניח שפיצוצו באוויר ייצור אפקט גדול יותר. אבל מעבר לטכנולוגיה הטובה, נשאלות השאלות: האם כלי נשק מסוג זה, הם כלים העומדים במדדים לכלי הנשק של הדרגים הנמוכים: קלות תפעול, קלות משקל, כמויות רבות [ועלות נמוכה יחסית].

או שצריך לשנות בכלל פרדיגמה לגבי תפקידי המחלקה והכיתה, ולכן גם בהקשר של כלי הנשק והאמצעים האחרים שהן נושאות ומפעילות. וצריך לתת לכיתה יכולת לרכוש ולהשמיד מטרות באמצעות חנ"ם או משהו אחר בטווחים הרחוקים יותר באמצעות הטכנולוגיות הבאות עלינו לטובה? מה דעתכם?


[מקור התמונות - דובר צה"ל, ynet, רפאל, DARPA]

#כיתתהחיר #לוחמתיבשה #נשק #חנם #מעוז #מפצחקלמשקל #רימוןיד

136 צפיות

בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com