הרופא ויועץ הסתרים ניקולאי מרגיש את קצו קרב, וסאת המרירות עולה על גדותיה, וזוחלת לתככי מחילות נפשו, מציפה את נדודי שנתו, ומטביעה את יחסיו עם מכריו ומקורביו. אדם זקן מה יש לו, אם לא להתמרמר ולהתעמר ביקיריו, שואל אנטון צ'כוב, ב'מעשה משעמם - מרשימותיו של איש זקן' (עם עובד, 1996 [תרגמה נילי מירסקי]).
ושוב כמו בסיפורים אחרים אנו חוזרים ליחסיו של האדם המזדקן המנטי [חשבתי על מילה ל'חושב על עצמו כנוטה למות'] עצמו למוות עם סביבתו (לדוגמה ספרו של יונתן ברג שקראתי לאחרונה). צ'כוב עושה זאת במעין יומן שבו הזקן ניקולאי מדבר אלינו הקוראים ואולי לעצמו מתאר לנו את חודשיו האחרונים.
"כבד על עפעפינו העולם, ראשנו שח, בכיינו נאלם. נחתם האור בפאתי הים. הזמר תם." לאה גולדברג
צ'כוב באמצעות ניקולאי מפרק לחתיכות קטנות את כל הדמויות הסובבות. דרך מבטו הקודר של הרופא הוא שואל האם אנחנו יכולים לראות דרך הקליפה החיצונית הפיזית, העור של האדם ודרך השם שהוא יצר לעצמו במהלך החיים עד כה את תוכו, את רגשותיו, ואת מחשבותיו. האם אנחנו יכולים וגם האם אנחנו רוצים. ניקולאי לא יכול לראות את האחרים והוא דוחה גם את המבקשים את קרבתו ואת אהבתו, עד שהללו מתרחקים ואינם מסבים לאחור.
"וְהִנֵּה עִם רֶדֶת הַיּוֹם אַט נִתְנַהֵלָה, וְעַל לַיִל נִשָּׁעֵן, כִּי עָיַפְנוּ - וְכֵלֵינוּ כְּבָר רֵיקִים מִפֶּה אֶל פֶּה. וּפַחַד יִשְׂגֶּה בָּעֵינַיִם, אִם לְאָחוֹר נַבִּיט וְאִם לְפָנִים." דוד פוגל
[השירים לקוחים מכאן]
#ספר של צ'כוב. על זקנה, על חרדה, ועל אנשים. תקראו את צ'כוב.
תקראו ותהיו נחמדים.
ויש גם שיר.