רשומה אורחת "צאו לדרך חברים" - יגאל אייל על בעקבות-מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים

מורי ורבי תא"ל (במיל') ד"ר יגאל אייל ששימש ראש המחלקה להיסטוריה של צה"ל בשתי קדנציות בשנים 1999-1993, 2020-2016, כתב ביקורת מעמיקה על ספרם זוכה פרס יצחק שדה לשנת 2021 של נחמיה זרחוביץ ויוסי לנגוצקי - בעקבות-מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים (הוצאת כרמל, 2020, 312 ע"מ, 50 מפות). לא רק שכתב, אלא גם נתן לי את הכבוד לפרסמה בבלוג. אז הנה היא כלשונה וככתבה, ולי לא נותר אלא להצטרף להמלצה על הספר החשוב והשימושי הזה [ההערות הממוספרות בתחתית הרשומה].

"צאו לדרך חברים"

(מתוך פתח דבר של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. ירושלים, ט"ו באדר א' תשע"ט, 20 בפברואר 2019)

שער ספרם של זרחוביץ ולנגוצקי - בעקבות - מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים

בשנת 1917, עבור הצבא הבריטי שנלחם על ארץ ישראל מידי הטורקים - ירושלים הייתה הפרס, וכדי לזכות בה היה עליו להילחם כל הדרך המובילה אליה – ממדבר סיני דרך רצועת עזה, באר שבע, יפו, השפלה ומבואות ההרים, ולטפס אליה בקרבות קשים בהרי יהודה. ירושלים, כמו תמיד, הייתה סלע מחלוקת, והאימפריה העות'מאנית לא רצתה לאבד עוד עיר חשובה לאחר שאיבדה את בגדד, את קהיר ואת מכה. האימפריה העות'מאנית הייתה מעל הכול אסלאמית, הסולטאן שלה נשא את התואר ח'ליף, ולכן הייתה מחויבת להכריז ג'יהאד נגד הכופרים שפלשו לאדמה מוסלמית. באחריותה היה לשמור על המקומות המקודשים לאסלאם, והיא התייחסה לכך בכל הרצינות.

לדתות כמו הנצרות והאסלאם, ירושלים היא עיר קדושה באופן חלקי בשל משמעויות הלוואי; עבור היהודים זו העיר הקדושה בה"א הידיעה, שבה שכן בית המקדש אשר הוחרב בידי הכובשים, ממנה הוגלו ואליה התפללו בכל תפוצותיהם. אולם, בכל מקרה, ירושלים היא המקום שהדתות טוענות לה, ומהלך ההיסטוריה הכתובה מעיד על כך שהיא הסיבה למלחמה. לכן, כאשר משקלה של ההיסטוריה ידוע לכל אחד מהצדדים הלוחמים, לא היה צפוי שהלחימה על העיר תהיה קלה. במלחמה על ארץ ישראל קבעו הבריטים את כיבוש ירושלים כמטרת מלחמה בפני עצמה, וראש הממשלה הבריטי עורר, הלהיב והמריץ את גנרל אלנבי להילחם עבורה ועליה. אלנבי לא רצה להילחם בקרבת העיר הקדושה; לא היה צריך דמיון עשיר כדי לנחש את התגובות שהיו צפויות בבריטניה להתפוצצות פגזים בריטיים סמוך לכנסיית הקבר, ואולי אף לפגיעתם בה. כך גם חשב משה דיין 50 שנה מאוחר יותר (עמ' 201).[1]

קשה היום להעלות את הדעת את מהלכה של מלחמת ששת הימים ללא ירושלים, ללא הר הבית, ללא הפרס הגדול אליו התפלל כל יהודי, שיותר מ-2,000 שנה מבטיח בסוף תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת ובסוף ליל הסדר בפסח:"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה".[2] זה המקום שאליו כמהו ועליו התנצחו, התקוטטו ואף יילחמו. כאשר הכניסה והכיבוש של העיר העתיקה עמדו בפני החלטה – לכבוש או לכתר ולתת לה ליפול מעצמה - אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס ביטא היטב את ההשלכה ההיסטורית כשאמר:כי אם לא נכבוש,זו תהיה "בכייה לדורות".[3]

אלנבי, בשעתו, חזה את הבעיות וחשב על הדרכים לפתרונן. הוא היה תלמיד זהיר, שקדן ובעל ידע על קרבות העבר בארץ ישראל, והוא ידע היטב למה לצפות. למקבלי ההחלטות ולמפקדי הקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים היו התלבטויות דומות לאלה של גנרל אלנבי. הם הבינו ששליטה על ירושלים היא שליטה על ארץ ישראל כולה, שהיא הלב הפועם ומקור כוחו של העם היהודי כולו, ויחד עם זאת סמל של כבוד וגאווה לאומה הערבית ולאסלאם הערבי, ובמיוחד לממלכת ירדן – יציר כפיה של בריטניה. זאת הבין טוב מכולם דוד בן-גוריון, שבניגוד לצורך הצבאי לבלום את צבאות ערב הפולשים מצפון, ממזרח ומדרום, הוא החליט למרות הכול לדבוק בסדר הקדימויות שלו. הוא קבע שיש לכבוש את ירושלים (העברית) וסביבותיה, שכן "הקרב על ירושלים הוא מרכזי מבחינה מוסרית".[4] וב-5 בדצמבר 1949, בעוד העיר חצויה, הגדיל לעשות כאשר הכריז: "אנו רואים חובה להצהיר שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל, כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא בירת הנצח של ישראל, ולב לבה של מדינת ישראל".[5]

ספרים רבים מספור נכתבו על ירושלים, בכל השפות, מכל הדתות ועל כל רבדיה הרבים של העיר. עבור כולם היא העיר האולטימטיבית, עיר שמספקת את האנרגיה הרוחנית ואת מקור התקווה לא רק לעם היהודי אלא לאנושות כולה. מכאן הספר-מדריך "בעקבות" הוא הליכה בעקבות ההיסטוריה של ירושלים המודרנית מאז נכנס גנרל אלנבי בשעריה. הקורא-המטייל צועד לא רק בעקבות לוחמי תש"ח ולוחמי מלחמת ששת הימים, בקרבות הכמעט עוקבים שלהם, ש-19 שנים מפרידות ביניהם, אלא גם לאורך ציוני דרך שמבטלים את גורם הזמן והופכים את ירושלים למה שהינה–נצחית (לדוגמה: כנסיות [הקבר, אוגוסטה ויקטוריה, דורמיציון, גת שמנים], בתי חולים [הצרפתי והאנגלי], בתי כנסת [ברובע היהודי], מסגדים ובתי קברות של כל הקהילות מכל העמים [כולל של הצבא הבריטי], החומה ושעריה, הר הבית והכותל, ועוד).

המחברים נחמיה זרחוביץ ויוסי לנגוצקי מעידים על כך שירושלים היא של כולם. הדבר שחיבר ביניהם היה רצון משותף לשנות את מה שהשתרש בציבור ולהפוך את הקרב על ירושלים למערכה רב-חטיבתית, ולהוכיח כי כל מי שנטל חלק בלחימה לאיחודה הוא שותף שווה זכויות לתהילה-כבוד וראוי להיקרא "משחרר ירושלים". והדבר בא לידי ביטוי בספר בתיאור פעולותיהם של כל היחידות שהשתתפו במערכה.

מלחמת ששת הימים הייתה יזומה רק בחזית אחת – המצרית. בכל שאר הגזרות הייתה זו מלחמת ברירה-הזדמנות-מדורגת-מהירה, וברוב המקרים נשללה מצה"ל האפשרות לנקוט מהלכים התקפיים, ואלה אושרו רק כאשר הוערך כי השתנו הנסיבות שבשלהן הן נשללו, או שלא נותר מנוס מלעשותם. בשל כך, במקרים רבים היו הקרבות מאולתרים ויש להתייחס לעובדה זו בהבנת הקרבות בכל גזרות הלחימה, ובמיוחד בירושלים. בלחימה בחזית המצרית נטלו חלק מיטב החטיבות הסדירות והאוגדות של צה"ל (אחת מהן סדירה), ואילו בירושלים הקרב כולו התבסס על שלוש חטיבות מילואים ויחידות מסייעות, שכולן פעלו ישירות תחת פיקוד המרכז.

אחרי כל מלחמה, ניצחונות ובוודאי כישלונות, עולות שאלות גדולות ומטרידות העוסקות בדיעבד ההיסטורי. הספר-מדריך אינו מתעלם משאלות נוקבות ולעיתים מציג (באופן לא פולמוסי) מספר חלופות לשיפוטו של הקורא-מטייל (דבר המחייב ומזמין את המטייל לקרוא ספרות מחקרית נוספת): מה היה קורה אילו, ומדוע התנהלו הדברים כפי שהתנהלו ולא אחרת. לדוגמה: מדוע מפקד חטיבת הצנחנים מוטה גור לא חבר למובלעת הר הצופים -יציר מלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק -כפי שנקבע בפקודה ובתוכניות המבצעיות,[6] ובמקום זאת בחר להילחם בשטח הבנוי ולהגיע במהירות הרבה ביותר ובמחיר נפגעים גבוה אל שעריה של העיר העתיקה;[7] מה היה שונה אילו המח"ט היה מקבל את הצעתו של מג"ד 66 לתקוף את יעדיו (בית ספר לשוטרים וגבעת התחמושת) מהעורף (מזרח) (עמ' 210);[8] מדוע הייתה הלחימה בלילה ולא באור ראשון עם סיוע אווירי (עמ' 204-203);[9] הקושי בהבקעת שדות המוקשים של גדודי חטיבה 10 והשפעותיו (עמ' 169, 171, 179);[10] האם המודיעין על ציר האיגוף של גדוד 95 לא התריע על מכשולים שהשביתו את כל הטנקים נמוכי הגחון?(עמ' 187-186);[11] המחיר של טעויות בניווט (עמ' 245, 267-266), ועוד. האם עלינו להימנע מדיונים כואבים בשל תוצאות המלחמה משנות המציאות והזמן שחלף מאז, או שהיה בהם צורך כדי להועיל למפקדי צה"ל ולוחמיו במלחמות שלחמנו מאז? דיונים על גבורה, על אומץ לב, על שיקול דעת, על נטילת סיכונים, על ביזור סמכויות, על יוזמה, על הכנות, על שיתוף פעולה, על הכוונה ועל הצורך העליון לעמוד במשימה–הכרחיים כדי להשיג את הניצחון.

בניגוד לספרים הרבים שנכתבו על מלחמת ששת הימים, כאן המטייל יכול לבחון את הדברים במו עיניו, ללמוד את המשימה, לדעת את סדר הכוחות, להבין את האילוצים, להביט על השטח, ללמוד על האויב, לבחון את ביצוריו, להבין את משמעות גורם הזמן, ללמוד את ההחלטות ולצעוד בעקבות הלוחמים.

ראוי לזכור כי למרות הדיעבד ההיסטורי, מלחמה, כל מלחמה, וגם זו שנערכה בירושלים, צריכה להיבחן בהקשר ההיסטורי והעובדתי. ושוב אני חוזר לעניין המילואים, שהוא הלכה למעשה כוח המחץ הלאומי, ומלחמת ששת הימים כמו גם המלחמות לפניה ואחריה הוכיחו זאת. החטיבות שנטלו חלק במלחמה על ירושלים, כולל החטיבה הירושלמית, הגיעו לשדה הקרב סמוך לתחילת המלחמה. כל אחת מהן הייתה מתוכננת לבצע משימה אחרת, בגזרה שונה, בצורת קרב שונה ובאמצעי לחימה חסרים. אולם הניסיון, אומץ הלב, חירוף הנפש, התושייה, הנחישות והדבקות במשימה של לוחמיה ומפקדיה גברו על כל חולשה ועל כל מכשול.

מלחמה היא גם, ובעיקר, ניצול הזדמנות. גם כשחוסיין מלך ירדן הצטרף ב-30 במאי לברית הצבאית נגד ישראל, היא נערכה להגנה[12] ולא מיהרה לפעול נגד ירדן, למעט אזהרות למלך שלא יצטרף למלחמה. ההערכה הייתה שהמלך הצעיר יסתפק בתשלום מס שפתיים לנאצר שליט מצרים, האיש החזק בעולם הערבי. אולם ההכנות המתעצמות למלחמה במצרים, סוריה וירדן, והידיעות המודיעיניות כי מפקד צבא ירדן המצרי הורה להפעיל שני גדודי קומנדו מצריים, את חיל האוויר והארטילריה הירדנית, הצביעה על העובדה שהמלך אינו שולט בצבאו. אלה הביאו להחלטת הממשלה ב-4 ביוני 1967, שבה נאמר בין השאר: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית, שתביא לידי שחרור ישראל מטבעת החנק המתהדקת והולכת סביבה".[13] בפועל נקבע במטכ"ל שהמהלך ההתקפי יופנה כלפי מצרים, אולם בד בבד עשו פיקוד המרכז ופיקוד הצפון הכנות לאפשרות שיהיה עליהם לבלום מהלכים התקפיים של צבאות ירדן וסוריה. ההזדמנות הזו נקרתה עם כניסת הפלוגה הירדנית לארמון הנציב, והיא שסיפקה את העילה (עמ' 45-43).[14]

הרקע למלחמת ששת הימים בירושלים נמצא, בין השאר, במלחמת העצמאות. תוצאותיה של המלחמה ההיא קרעו את ירושלים לשניים, עקרו ממקומם את תושביה (עמ' 290-288)[15] והשאירו פצע עמוק בלב האומה, מנהיגיה ואלה שנטלו בה חלק (עמ' 12). בנוסף למשה דיין שר הביטחון והרמטכ"ל יצחק רבין, היו אלה אלוף הפיקוד עוזי נרקיס, ומפקדי החטיבות מוטה גור, אלעזר אמיתי ואורי בן ארי, שהיו נחושים לתקן את תוצאות תש"ח ולהשיב לעם ישראל את בירתו השלמה.[16] לכן, בכל מהלך צבאי היה הגורם הזה חלק בלתי נפרד מהשיקולים ומהחלטות. ולכן טוב עשו מחברי הספר-מדריך שכללו בו את הרקע והתוצאות של אותה המלחמה (העצמאות), ובכך הם מאפשרים למטייל להבין את ההקשר ואת המשכיות התקופות.

כאמור, הספר-מדריך צועד בעקבות ההיסטוריה בפירוט מעורר התפעלות מעבודת המחקר הרבה שהושקעה בתיאור הקרבות של כל יחידה, ברקע המדיני והצבאי, במפות הרבות, המפורטות (אך לא 'עמוסות' מדי), האיכותיות והידידותיות, ובצילומים הרבים. זה מדריך מצוין וידידותי למטייל; סיכום הולם לספרים ולמחקרים רבים שנעשו על קרבות ירושלים במלחמת ששת הימים. אולם ירושלים איננה אותה עיר של 1948 ו-1967 (וטוב שכך). הקו העירוני - הביטוי המובהק לחלוקתה, אשר לאורכו פרצו והבקיעו כוחותינו את ביצורי האויב -השתנה ללא הכר (עמ' 47, 90), ולמרות הדברים שנכתבו, תוארו, וצולמו, קשה לחוש ולהבין במלוא העומק את המצוקה של תושבי ירושלים במהלך אותן שנים מאז חולקה לשניים: עיר שרחובותיה הסתיימו לפתע בקיר מגן מפני צלפי האויב (עמ' 52, 296), את הר הבית והכותל המערבי ניתן היה לראות רק מנקודה מסוימת בהר ציון (עמ' 72). גדרות התיל ושדות המוקשים פונו מאז והמוצבים נשמרו רק בחלקם (בית תורג'מן, גבעת התחמושת ומוצב הפעמון), וחומת ההפרדה מונעת מלהגיע לכל הצירים עליהם הוקז דם רב. המדריך מציין זאת, ומפצה על החוסר בתיאור האירועים באופן מקיף המאפשר למטייל להפעיל דמיון רב ולחוש כאילו היה חלק מהלחימה, להבין ולהעריך את חירוף הנפש, את הרעוּת, הדבקות במשימה של המפקדים והלוחמים גם כאשר זו נראתה בלתי אפשרית.

כך נסגר המעגל, וכפי שכתב ושר מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור [...] לחומותייך קראנו דרור."

הערות [1]. פרוטוקול ישיבת הממשלה ב-5 ביוני 1967 בשעות הערב: השרים מ.ח. שפירא וזלמן ארן מסכימים לבינאום העיר העתיקה; דברי אשכול בדיון מאותו הלילה: "גם אם נכבוש את העיר העתיקה והמקומות הקדושים, בסופו של דבר נאלץ לעזוב אותם".דברי משה דיין בהר הצופים ב-6 ביוני בתשובה להפצרותיו של עוזי נרקיס להיכנס לעיר העתיקה :"בשום אופן לא, מה אנו צריכים את כל הוותיקן הזה". ראו גם: אריה בראון, חותם אישי – משה דיין במלחמת ששת הימים ואחריה, ידיעות אחרונות, 1997, עמ' 70, מובא שם, עמ' 256-255. [2]. ראו: הקדמה עמ' 12: "...המוזכרת בתנ"ך 699 פעמים, ושמה הוזכר לאורך הדורות למעלה מ-40 פעם מדי יום, בתפילות היהודים"; ראו גם: שלמה צזנה ויצחק לוי,ירושלים בתנ"ך, "שמה של ירושלים מופיע בתנ"ך 669 פעמים, במהלך 238 פרקים. 660 פעמים בכתיב חסר: ירושלם (ללא י') 4 פעמים בכתיב מלא: ירושלים עם י' - בירמיהו כו יח, במגילת אסתר ב ו, בדברי הימים א, ג ה, ובדברי הימים ב, כה א. 5 פעמים מופיע שמה של העיר בהטיה. 4 פעמים בכתיב חסר: ירושלמה - במלכים א י ב, במלכים ב ט כח, בישעיהו לו ב, ביחזקאל ח ג, ופעם אחת בכתיב מלא: בדברי הימים ב לב ט שם ההטיה מופיעה עם י': ירושלימה." [3]. לכבוש את ההר, המערכה בזירה הירדנית במלחמת ששת הימים, מודן, משרד הביטחון ההוצאה לאור, אמ"ץ-תוה"ד – המחלקה להיסטוריה, 2017, עמ' 184, (להלן: לכבוש את ההר). בראיון למחלקה להיסטוריה בצה"ל ב-4 במארס 1970 על כיבוש העיר העתיקה ראו: עמ' 253-251. חשוב לציין כי בן-גוריון השתמש לעיתים קרובות בביטוי הזה כאשר הממשלה הזמנית דחתה על חודו של קול את הצעתו להשתלט על שטחים באזור ירושלים – בית לחם – חברון, והמשמעויות הנובעות מכך, ראו: זכי שלום, "מאבקו של בן-גוריון לביצור מעמד ירושלים כבירת ישראל בשנים 1949-1948", עלי זית וחרב, כרך יג, כרמל, 2013, עמ' 139-101. [4]. דוד טל, "מלחמת תש"ח – מלחמתו של דוד בן-גוריון", עיונים בתקומת ישראל, כרך 13 (2003), עמ' 138-115. [5]. 5 בדצמבר 1949, ערב הדיון בעצרת האו"ם בנושא ירושלים, הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון בישיבת הכנסת (במשכנה הזמני בתל-אביב) כי ירושלים היא "בירת הנצח של ישראל" ו"לב לבה של מדינת ישראל", והוסיף כי ישראל אינה מעלה על דעתה שהאו"ם ינסה לעקור את ירושלים מתחומה לאחר שלוחמיה חירפו את נפשם על כיבושה במלחמת העצמאות. ראו גם במדריך, עמ' 14. [6]. גדעון אביטל-אפשטיין, , 67, ירושלים, מלחמה, הוצאת מטר, 2017, עמ' 358, דברי מוטה: "...גם עיקר מאווייו של האלוף היו נתונים לצד הזה של העיר העתיקה, לכן הוא קיבל את הנימוקים שלי לא להיכנס לשטח הפתוח ולא לעלות להר הצופים".ראו גם: לכבוש את ההר, עמ' 253, חיים בר-לב לנרקיס: "יש סכנה של הפסקת אש. מוכרחים לגמור מיד את המבצע, לכתר את ירושלים ולהיכנס לעיר העתיקה. אני אגיע עוד מעט". על הר הצופים בהרחבה ראו: "עקבות", עמ' 118-91. [7]. איתן הבר, היום תפרוץ מלחמה – זכרונותיו של תא"ל ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, עידנים, 1978, עמ' 241. ב-6 ביוני בבוקר הורה שר הביטחון משה דיין לכתר את העיר העתיקה, לפתוח את שער יפו ושער שכם ולהשאירם פתוחים, אך לא להיכנס לתוכה. בצהריים טען בפניו אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, שיש לכבוש את העיר העתיקה, אך דיין שלל זאת נחרצות. ראו גם: אביטל-אפשטיין, 67, ירושלים, מלחמה, עמ' 358-357. "מספר עוזי נרקיס:...אתה חייב להגיע לבית הספר לשוטרים [...] אבל תזכור פה את העיר העתיקה... ואז אתה מוכרח למשוך ימינה לרוקפלר, ותהיה במצב שתהיה מסוגל...". ראו גם: לכבוש את ההר, עמ' 184. [8]. ראו גם: אביטל-אפשטיין, 67, ירושלים, מלחמה,עמ' 361. כמו גם פסילת תוכניתו של מג"ד 71 לפרוץ דרך מעבר מנדלבאום. [9]. שם, עמ' 373-367. [10]. לכבוש את ההר, עמ' 167. "רוב האבדות (של חטיבה 10) לא היו מהתנגדות האויב במוצביו... אלא תוך כדי פילוס נתיבים בשדות המוקשים הסבוכים, הממלוכדים ומעורבים, תחת אש ארטילרית מדויקת וקטלנית, שבידי החטיבה היו אמצעים פרימיטיביים". [11]. שם, עמ' 166-165. "הטנקים מפלוגה נ, שנעו בראש הגדוד, נתקעו ונעצרו על שפת המצוק של ח'רבת בית כיכא, ובעקבותיהם יתר הגדוד". [12]. לכבוש את ההר, עמ' 92-90. [13]. שמעון גולן, מלחמה בשלוש חזיתות–קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמתששתהימים, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, צה"ל – המחלקה להיסטוריה, 2007, עמ' 173. [14]. שם, עמ' 207. ראו גם: אביטל-אפשטיין, 67, ירושלים, מלחמה, עמ' 355. [15]. שלימים יהיו בין משחרריה. [16]. "מאז אנשי בר גיורא ויוחנן מגוש חלב לא נלחמה חרב יהודית על הר הבית.אולם מלחמת הקנאים הייתה מלחמת התגוננות נואשת, שבסופה נכחדו כולם. הפעם זוהי מלחמת שחרור הפותחת את כל התקוות שאפשר לפתוח בפני העם היהודי ובפני מדינת ישראל".עוזי נרקיס.(ויקיפדיה, מתוך הערך עוזי נרקיס).