רשומה אורחת: מסע שאחרי המלחמה – על ספרו של עמרי גינזבורג

דותן דרוק שלח אלי סקירה קצרה על ספרו של עמרי גינזבורג - 'ההוא שם בחוץ' (הוצאת המחבר, 2021) וכמו במקרים נוספים בקשתי ממנו שירחיב וישתף אתנו בהתרשמותו. אז הנה רשומה אורחת נוספת של דותן על ספר אישי חשוב [הקודם: מ"מ בחזית] . עכשיו אין לי ברירה אלא לקרוא.

עמרי גינזבורג שימש כסמ"פ טנקים בגדוד 53 של חטיבה 188 במלחמת לבנון השנייה. בימי המלחמה הוא כתב יומן מלחמה, כמו אחרים שכתבו כזה באותה המלחמה ובמלחמות אחרות, מנהג שכזה שלוחמים ומפקדים רושמים על המתרחש בכאוס הזה. את היומן הוא עטף והטמין עמוק בתוך חפציו ואולי בתוך נפשו, מסרב לפתוח ולעיין בו בשנים שאחרי המלחמה.

"כבר שבועות ארוכים שאני מכין את הטנדר לקראת מסע" (עמ' 11), כך פותח עמרי את הפרק השני של ספרו, מיד אחרי פרק-הקדמה בהם הוא מתאר בקצרה חלום של בריחה ומאפשר מבט קצר אל "ההוא שם בחוץ". עמרי יוצא למסע בארץ עם הטנדר שלו, מסע שילווה את הספר לכל אורכו לצד מסע אחר, המסע שאחרי המלחמה, של ההכרה שמשהו השתנה אצלו, שהוא כבר לא אותו עמרי שנכנס למלחמה. כבר בפרק השלישי מניח עמרי יסודות לתהליך שהוא צפוי לעבור, ראשיתו אולי ההכרה שמשהו השתנה. "שבועיים אחרי סיומה של מלחמת לבנון השנייה. אני בן עשרים ושתיים ובעוד קצת פחות משלושה חודשים משתחרר מהצבא...נראה שהחיילים, ואני בתוכם, לא באמת מעכלים את מה שעברנו. אבל אני מנסה לשדר עסקים כרגיל..." (עמ' 23), כך מציג בפנינו עמרי את הדבר הזה שהוא רוצה לשתף את הקורא בו, את ההשפעות של אירועי הלחימה שהוא חווה על חייו.

בעוד מפקדיו רוצים שהוא יישאר בצבא ויתקדם הוא מרגיש שזהו, הוא לא רוצה בכך יותר, ובשלב הזה בוודאי שלא בשרות בסדיר, אולי במילואים. עמרי משתחרר מהצבא ופונה לטיול עם החברה שלו, ללימודים ולעבודה. את המחברות שבהן יומן המלחמה הפרטי שלו הוא נותן לאחותו אפרת ואח"כ לבן דודו יובל המבוגרים ממנו בכמה שנים, שניהם מגיבים לכתוב בצורה שונה. יובל מוסר בשתיקה את השקית הכתובה ובה המחברות, שניהם לא מוצאים מילים, ואילו אפרת אחותו אומרת "אני לא מאמינה שהיית צריך לעבור את כל זה...ונופלת על צווארי בבכי. החיבוק החזק שלה מבלבל ומביך אותי. איך אני אמור להגיב?" (עמ' 37). נראה שלאחר התגובות של אפרת ויובל עמרי מתחיל להבין שהוא צריך לעבד את שחווה. את ההרגשה הזו מחזקת החוויה שלו במילואים, מהר מאוד הוא מבקש שלא לבצע תפקיד פיקודי מובהק וגם לא להגיע לתעסוקות המבצעיות, אלה משפיעים עליו ומביאים אותו לתחושות של לחץ וכמעט להתפרקות.

עמרי פונה לטיפול, תחילה כדי לקבל אישור להיעדרות מהמילואים, משהו שיסייע לו להכניס להמתנה את המילואים כי הוא לא מצליח בדרך אחרת. ביחידה לתגובות קרב הוא לא מצליח למצוא משהו שיסייע לו מלבד הפטור הזמני מהמילואים, הוא מרגיש שכנראה שהוא צריך יותר. לאחר כמה פגישות הוא מתקשר ליחידה לתגובות קרב ומודיע לפקידה שלא יגיע יותר ואחרי שיחה עם מפקד היחידה, שגם טיפל בו, הוא מפסיק את הטיפול. זמן קצר אחר כך הוא פונה לפסיכולוג פרטי ומשם הוא נמצא במסע של עליות וירידות, אבל יותר של עליות. במקביל לטיפול עמרי פונה לוועדות הרפואיות של משרד הביטחון ומתאר את המפגשים הלא נעימים עם חברי הוועדה. בינואר 2012 הוא מגיש את הבקשה-תביעה למשרד הביטחון וממתין לתשובה, שתתניע את הפגישות עם הוועדה ואולי כך יוכל לשלם לגדעון הפסיכולוג – "מה קשור אחוזי נכות? אני רק רוצה שישלמו לגדעון על הטיפול כדי שלא אצטרך לשלם בעצמי" (עמ' 114). אבל למעשה עמרי היה צריך הכרה שכזו, לעצמו ולא רק לשם מימון הטיפול. לאחר שנה הוא נפגש לראשונה עם הוועדה (עמ' 120), בה הוא מרגיש במבחן שלאחריו "סוג של תשישות נפשית עם סמרטוטיות פיזית" (עמ' 121). לאחר קריאת הפרוטוקול של הוועדה הוא מבין שחשף בפני אנשים זרים, חברי הוועדה, כמה מהסודות הכי כמוסים שלו, אפילו כאלה שלא חשף בפני גדעון הפסיכולוגי שלו. כך, בכל פעם שהוא הגיע לפגישה עם הוועדה, גם לשם קביעת אחוזי הנכות הזמניים שלו וגם לשם קיבועם הוא חש כמי שנבחן, שלא מאמינים לו וברוב המקרים ליווה את תיאור הפגישות במילים קשות, כגון "הסיטואציה החולנית הזאת" (עמ' 123), "בכניסה לבניין הנוראי" (עמ' 221).

לצד הטיפול אצל גדעון הפסיכולוג עמרי ממשיך לספר על המסע שלו בדרכים, הפגישות עם האנשים הזרים שמיד הוא מתחבר אליהם בכל מקום, החוויות של החיים ועימן החוויות ההן, של מאורעות המלחמה ו"ההוא שם בחוץ". לצד אלה הוא מספר על ההתרחשויות בחייו, הפרידות והחברויות, מעברי הדירה, הטיפול ברכב, החברים. למעשה בסיפור יש מספר צירים נפרדים-מתחברים, על צירי זמן שונים, שעמרי מצליח באומנות נפלאה לייצר מעבריות נוחה ולעיתים עניינית ביניהם.

את יומן המלחמה אנחנו זוכים לקרוא לקראת סיום הספר (עמ' 233 ואילך). נויה, חברתו של עמרי שחזרה אליו לקראת סיום המסע, לוקחת את המחברות מהשקית הכתומה וקוראת בהן יחד אתנו, הקוראים. "ברגע הראשון זה נשמע לי כאילו נויה מקריאה כתבה על מלחמת לבנון כי היא רוצה לעודד אותי לפתוח את המחברות. ככה זה אצלי, המחשבות התמימות והאופטימיות הן הראשונות שמציפות אותי" (עמ' 233), כך עמרי מתאר את המחשבות הראשונות שלו אחרי ששמע את נויה קוראת את תחילתו של היומן. הוא לא מפסיק אותה מקריאתה, ולאחר זמן קצר פותח את הדלת המפרידה ביניהם וכעת הוא חשוף לגמרי. היומן מתגלה כתיעוד של מהלכי המלחמה והפלוגה מעיניו של עמרי. תיאור מהלך העניינים מכיל גם פרטי מידע אובייקטיביים אבל בעיקר את התחושות והמחשבות של עמרי בתוך המלחמה. השיקולים לקבלת החלטות, הרגשות שלו ושל הסובבים אותו – "שתקתי לכמה שניות, הסתכלתי לאנשי הצוות שלי בעיניים וראיתי ים של פחד ללא מילים" (עמ' 264). המסע מסתיים, קריאת יומן המלחמה שלו, שנכתב במחברות העטופות בשקית כתומה, מסיימת היא סמל לסיום המסע, אולי לא סיומו המלא, אבל בהחלט ההבנה האישית העמוקה שלו את המציאות העכשווית – "עם השנים הבנתי שלכל מקום אליו אלך, יגיע גם ההוא שם בחוץ וימתין בסבלנות עד שיחשיך. הספר הזה נכתב כדי להדליק אור גדול ולכוון אותו אל ההוא שם בחוץ, בתקווה שאצליח לפחד קצת פחות" (עמ' 284).

"ההוא שם בחוץ" הוא יומן מסע חושפני של עמרי גינזבורג שלחם כסמ"פ בשריון במלחמת לבנון השנייה המתמודד עם ההשפעות של אירועי הלחימה שחווה. עמרי משתף את הקורא ברגשותיו תוך שהוא עורך מסע אישי עם הטנדר המיוחד שלו, עם החברה שלו שעוזבת לה ושוב חוזרת ומחבקת, עם הפסיכולוג שמסייע לו לחשוב על מה שקורה לו ועם הוועדות הרפואיות במשרד הביטחון.

ספר חשוב שיצא בהוצאה עצמית, מה שמראה על עוצמת המסע שעמרי עבר ועל ההבנה שהוא יכול לתרום לאחרים בעצם שיתוף הסיפור האישי שלו. חוויה ישראלית שכזו, לוחמים שמתמודדים עם השפעות ברמות שונות של אירועי הלחימה, חוויה שנכון שנזכור שהיא פה.

ספר מומלץ למפקדים וללוחמים ולכל ישראלי.

הי! תהיו נחמדים ותקראו ספרים.

ויש גם שיר

לך ערירי בליל העיר,

הבט לרום, חפש כוכב,

מותר, מותר גם לצעיר

להיות טיפה זקן בסתיו.

#ספר #גינזבורג #ההוא_שם_בחוץ #מלחמה