פחד, תיעוב וכמיהה בכל מקום ובשום מקום

בדרך כלל אני קורא מהר. אולי מהר מדי. כך זה לרוב. אפילו נוזפים בי על כך, ולעתים אני בולע את הספר ומאבד חלק מהתוכן. הרגלים רעים קשה לשנות, אבל את 'אנטארקטיקה' של הסופרת האירית קלייר קיגן (תשע נשמות, 2019 [תרגום תומר בן אהרון]) לא הצלחתי לבלוע. הכתיבה שלה לא מחליקה בגרון, במוח ובלב. היא כותבת נהדר, אבל לא ניתן לבלוע. אחרי קריאת הסיפור הראשון מתוך ה-16 בקובץ, וזה המעניק לו את שמו, הקורא [לפחות אני] חש את האימה שקיגן מטילה על הקורא, והופכת אותו לדרוך, לחשדן ולסקרן - מה היא הולכת לעולל לדמויות בסיפור.

מכונית בערוץ נחל יגור - צלם בעז זלמנוביץ

קריאת הספר יצרה אצלי אמביוולנטיות [השתמשתי במילה הלועזית במקום דו-ערכיות' בשביל התנשאות]. התלבטות בין הכתיבה המרתקת והרב גוונית של קיגן ובין האימה שהסיפור הבא עומד להטיל על הקורא. כנראה כפי שנמצא בספרה הקודם בעברית של קיגן - 'ללכת בשדות הכחולים' (זיקית 2015). כתבתי כנראה כי אותו לא קראתי, אבל ההתייחסויות הרבות [לדוגמה] אליו במרשתת מאפשרות להבין [אם כך אני פטור מלקרוא אותו?].

מבט מחלון מבנה נטוש בוולס - צלם בעז זלמנוביץ

בכל מקרה, 16 הסיפורים בקובץ נעים בשוליים, במרחקים - באזורים הנידחים של אירלנד או מקומות בלתי שם; בעיירות שבהן הפאב הוא המרכז; בחוות החקלאיות המנותקות [אגב ראיתם את הסרט ארץ אלוהים God's Own Country? משתלב בקריאת הספר] ; בדיינרים הריקים במיסיסיפי; בביצות המיוזעות של ניו אורלינס ובעוד 'חורים'. הם מסופרים בקולות רבים, מגוונים בגיל, במגדר, ברמת הביטוי וביחס לסביבה, במערבולות זמנים ובנקודות מבט, גם באותו סיפור עצמו. הדמויות של קיגן מחפשות אהבה, מגע אנוש, כמהות למשפחה, לידידות, להרפתקה וליציבות. קיגן מאפשרת להן, לדמויות בסיפוריה, להתקרב, להתבונן ולא להגיע ולא לגעת - "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (דברים, ל"ד, ד) - ולא למצוא את הדבר החמקמק הזה, האושר. ואולי בכלל לא צריך אותם, את הנחת, את השלווה ואת האושר? כך זה לפחות אצל קיגן.

#ספר של סיפורים קצרים אבל כבדים, מאיימים אבל מרתקים. מומלץ ביותר. קחו אותם אחד אחד.

תקראו ובטוח תהיו נחמדים. גם בקריאה וגם בנחמדות צריך להשקיע מאמץ.

ויש גם שיר, שמעתי בבוקר ברדיו בזמן שכתבתי בראש את הפוסט, ונראה לי מתאים

#ספר #קיגן #אנטארקטיקה #תשענשמות