פחד וחושך

פחד וחושך

במשך כמה שנים כתבתי כמעט כל שבוע פוסט על ספרים בבלוג. אחרי הפוסט שכתבתי ב-6 באוקטובר 2023, הצלחתי אחרי האסון לכתוב רק בודדים, וכעת אחרי שנה של הפסקה שבתי בפברואר השנה לכתוב על הספרים. חזרתי לקרוא כמה שבועות אחרי השבעה באוקטובר. קריאה היא חלק מהאישיות שלי. יש ששאלו איך חזרתי לקרוא. מודה בהתחלה חזרתי לקרוא בספרי מתח שאתה שוכח מה קראת ברגע שסיימת את השיטוט בספר. אבל היה זה תרגול טוב, שהכניס אותי בחזרה למסלול הקריאה (בכל מקרה המשכתי לקרוא דברים ירודים כמו לי צ'יילד, הרי אין כמו ידיו המסוקסות של ג'ק ריצ'ר). בכל מקרה, הצטברו לא מעט ספרים שלא סקרתי במהלך השנה וחצי האחרונות וכנראה לא נצליח לחזור אליהם, אבל פטור בכל לא כלום הנה כמה שקראתי די לאחרונה, אולי נחזור בעתיד לספרים שנקראו בחודשים הקודמים. נראה.

אבל לפני זה - בשבת הקודמת נשאתי דברים בכיכר החטופים, וכשירדתי מהבימה ניגש אלי מישהו מטעם @videobo88056871 (תודה רבה ריגשת) ומסר לי את ספר מכתביו ושיריו של בארי חזק שנפל בקרב סרפאום ב-17 באוקטובר 1973 - 'בבכי אותי תקצר':

"מה תרעש אבי,

אבי השותק, המלא

צעקתו

אגרופי בשערותיך, אני,

שהנני מכאוביך

העתידים לבוא.

איך לא אזכור

כי בדמעה אותי זרעת

ובבכי אתה אותי תקצור."

שער 'חושך' של סיגרי סנדברג

ולענייננו. שני ספרים שיצאו בהוצאת אסיה לאחרונה עוסקים בנשים, בבדידות ובחשיכה. ספרה סיגרי סנדברג הנורווגית 'חושך - כוכבים, פחד וחמישה לילות בבקתת הרים' (2025, מנורווגית דנה כספי) עוסק בהתמודדות עם הפחד מהחושך ומהבדידות. היא אמנם עושה זאת בדרך של ימינו ויוצאת לאזור קוטב הצפוני הנורווגי, אבל לבקתה השייכת למשפחה ורק למשך חמישה ימים. סנדברג עוברת מהאישי - פחדיה הקמאיים מהחשוך, אל המדעי והכללי. היא בוחנת את הגורמים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים המושפעים והמשפיעים על התגובות לחושך, גם בהקשרי היסטוריה, תרבות ומסורת. אכן הלילה והחשיכה מפחידים, אך מפחיד ומסוכן הוא גם זיהום האור שבו אנחנו חיים. מעבר לכך שאין אנו רואים את הכוכבים, האור התמידי משפיע על חיינו בצורה קיצונית ומשבש את חיינו, שניתנו ובריאותנו. הכתיבה של סנדברג קולחת היא עוברת בזרימה שוטפת בין האישי למדעי כאשר חוויותיה מהימים הבודדים בבקתה מהווים מסגרת למחשבותיה ולדיונים ולהסברים המדעיים. מוטיב מרכזי בספר הוא התכתבות סנדברג עם ניסיונה וחוויותיה של הציירת האוסטרית כריסטיאנה ריטר, שחיה שנה בבקתת ציידים בצפון סוולברד (ספיצברגן) וכתבה יומן. מומלץ מאוד.

שער 'אישה בקוטב' של כריסטיאנה ריטר

אז קניתי את ספרה של ריטר - אישה בקוטב (אסיה, 2024, מגרמנית טלי קונס). בעצם קניתי את שני הספרים בהזמנה אחת ישירות מהוצאה. ב-1934 ריטר יוצאת בעקבות בעלה הרמן ריטר ממכורי הקוטב לספיצברגן, ושוהה במשך שנה שלמה בבדידות ובחושך, בקור ובמצוקת המזון והמחסור בוויטמינים, והסכנה התמידית, אבל גם היא מתאהבת בו - בקוטב: "לא, חוג הקוטב אינו מגלה את סודו בתמורה לכרטיס הפלגה. יש לעבור את הלילה הארוך, את הסערות ואת חורבן הריבונות האנושית. יש לחזות במיתתם של כל הדברים כדי לחוות את חיותם. סודו של חוג הקוטב והיופי עוצר הנשימה של נופיו טמונים בשיבת האור, בקסם הקרח, בקצב החיים של החיות ושל רחשיהן בשממה, בחוקיות המופתית הגלומה בכל צורות החיים שבו." ריטר מתארת את הפשטות של החיים, את הסבלנות הנדרשת מהשותפים לבקתה הצפופה והדחוסה הטובעת בשלג, את הסולידריות בין אנשי הקוטב, את קשיחות, את הניסיון לשמור על שפיות בעלטה: "יכול להיות שאנחנו כבר מזמן לא נורמליים," אמר זה לא כבר קרל, "אנחנו הרי לא יכולים לשפוט בעצמנו, כי אנחנו רגילים כל כך אחד לשני, אולי רק אדם אירופאי שמואר באור השמש באופן סדיר, עוד יכול לומר לנו. אבל לא קל למצוא כאן אדם שכזה." קרל השותף השלישי לבקתה אומר זאת כאשר באירופה הנורמליות מתפוררת תחת כל האיזם, ועולם האתמול קורס לתוך העלטה. אל תתנו לפיוטיות להטעות אותכם זהו ספר מומלץ ביותר.

שער 'עלילותיו של מיגל...' מאת ג.ג.מ

מהפחד, היראה ואולי התשוקה לחושך, לבדידות וריחוק, אני עובר לספר אחר לגמרי, העוסק באדם הגולה המתגרה ברודנות באופן סמלי, משונה ושונה. במאי הקולנוע מיגל ליטין הוגלה או ברח מצ'ילה של פינושה. בראשית 1985, הוא חוזר תחת מסווה ומדביק זנב של חמור לרודן. בספר 'עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה' מביא גבריאל גרסיה מארקס (כנרת, 1988, מספרדית יורם ברונובסקי) את קורות מסעו של ליטין במשך שישה שבועות לצורך צילם ותיעד צ'ילה שנמצאת כבר 12 שנים תחת הדיקטטור. סיפורו של ליטין נכתב על ידי ג.ג.מ, אבל מובא בגוף ראשון כמעין תמלול של שיחותיהם, כפי שכותב ג.ג.מ במבוא: "כשאני מנסה לשמור באופן זה את נימת-דיבור האישית, שלעתים היתה נימה וידויית יחידה-במינה. באמצעות צורה זו ניסיתי להימנע מדרמאטיזציה זולה ומיומרה של היסטוריון, שעלול הייתי לשזור לתוך הדברים." כאשר הוא משנה צורתו ומחופש לאיש עסקים, ליטין מנהל את צוותי הצילום, וצופה בצ'ילה ואנשיה. מבט אחד של הסיפור הוא ליטין עצמו ודרך פעולתו במסע חזרה הזמני, החשש להתגלות והרצון להתגרות. הפן השני היא צ'ילה החיה תחת העוצר - "דממה מאוימת שלא במהרה תשכח". תחת הניקיון והזוהר החיצוני של סנטיגו הבירה, הוא חושף את הזיוף, את הפחד בעיני האנשים, את העוני והייאוש, אך גם מגלה את המתנגדים הוותיקים ואת הצעירים שנולדו לתוך הדיקטטורה. מבט לשלטון יחיד, להרס המדינה והחברה, והסכנה של אותם הממלאים פקודות והוראות: "הסמל שעצר אותי [בעת ההפיכה] היה מבולבל כל-כך שהוא שאל אותי מה בעצם קורה. "אנחנו נטרלים," אמר. אך לא ידעתי מדוע אמר זאת ואת מי הכליל בלשון-הרבים שנקט." מסמך מרתק שכדאי לקרוא לא רק בגלל גרסיה מארקס המחבר.

#ספרים על חושך טבעי וחושך אנושי, על פחד והתגברות עליו.

עצמאות ל-59 בני הערובה - עד החטוף האחרון

ושיר

אנא הגבר עוצמת אותותיך

כאן אני לא שומע לא יודע