
בין יוסף סלוצקי, היסטוריון ההגנה ובין יצחק שלו מחבר הספר הנהדר - 'פרשת גבריאל תירוש' (עם עובד, 1964) התקיים ויכוח נוקב על אמיתות העובדות ההיסטוריות בספר. אנחנו [לפחות אני] שחיים בתקופה שבה אידאולוגיה, היא לרוב למראית עין, בוודאי נתקשה להבין את הלהט של סלוצקי [וגם של אחרים]. אבל בתגובתו של שלו לתגובתו של סלוצקי לתגובתו של שלו לביקורתו של סלוצקי, הוא כותב: "דומה כי ההיסטוריון הנכבד "טעה בכתובת" כשבא לדרוש את "פרשת גבריאל תירוש" כמעין חומר מדעי. מה מיטיב היה לעשות אילו קראהו כמי שקורא סיפור בלבד, סיפור ותו לא גם אם מצויים בו רעיונות שאינם מקובלים עליו". מקובלת עלי למחצה טענתו של שלו. זו סיפור יפה, המולך ביד בוטחת על ידי המספר, וההבטחה המכאיבה המופיעה בתחילת הסיפור כי אסון יקרה למי שבקרבתו של תירוש, יוצרת מתח, כותב דוד זונשיין: "ובכל זאת, דומה כי הקדמתי את המציאות ואת חברי בהרגשה העמומה כי האיש גבריאל תירוש נושא עמו אסון. כשבא, בסופו של דבר, האסון הזה, קיבלתיו במנוד ראש של היכרות, כמי שאומר לאורח צפוי: הנה באת סוף-סוף. ידעתי שתבוא!" [את הדברים המצוטטים כתב שלו בספר].
אם משהו לא קרא את הספר עד היום כמוני, הרי מדובר בקורות חבורת נערים ונער ההולכים אחרי מורה הכריזמטי גבריאל תירוש, אשר בחרם להיות החלוץ לפני המחנה במאבק עם הערבים והבריטים על רק המרד הערב 1939-1936 ועל רקע ירושלים על שכונותיה והכפרים הערבים שסביבה. תירוש מאמן את ארבעת הנערים, ובהם המספר ואת איה. בפרוץ "המאורעות" מתנגד תירוש להבלגה אותה נוקטת ההגנה [ועל כך יצא קצפו של סלוצקי]. התמימות, הנעורים, הסכנה, היחסים עם הסביבה ובתוך החבורה, האהבה והמתח המיני הבלתי מתממש כל אלה באים לשיאם כאשר תירוש לוקח את החבורה לפעילות קרבית, והאסון שהבטיח שלו מתממש.

コメント