• בעז זלמנוביץ

מו? מו פתאום?



שער 'על פרות ואנשים'

כבר קרוב ל-37 שנים שאני לא אוכל בשר. לא הייתה זו החלטה מודעת או איזו רגישות לסבל בעלי החיים והסביבה. אני גם לא יכול לטעון שזה משתלב עם גישה פציפיסטית לחיים מכיוון ששירתי שנים ארוכות בצה"ל. זו אגב כנראה הסיבה שבטירונות, בה היו מנות הבשר קצובות מוגשות במגש לשולחן, רצו לשבת לידי תמיד. אז מה כן? לא יודע. הפסקתי. לכן גם אינני מטיף לסביבה בעניין זה, ולא חקרתי את יסודות האידיאולוגיה הצמחונית. לפני כמה שנים קראתי את ספרה הנהדר והלא פשוט של רות ל. אוזקי - שנת הבשרים שלי (עם עובד, 2001 [תרגום אלינוער ברגר]). בניגוד לסגנון הגדוש של אוזקי המערבת ומערבבת נושאים רבים עם סבל בעלי החיים המגודלים לצורך מאכל ובכללם את התנגשות של התרבות האמריקנית והתרבות היפנית, הרי ספרה של אנה פאולה מאיה הברזילאית - על פרות ואנשים (תשע נשמות, 2020 [תרגום מיכל שליו ואחרית דבר רון דהן], הגם שהוא עוסק בסבלן של הפרות ושל בני האדם, שונה לחלוטין בתוכן ובסגנון הכתיבה.


צריח ולביא - צלם בעז זלמנוביץ (בולגריה)

הדמות הראשית, חוץ מהפרות, בספר הוא אדגר וילסון, העובד כמהמם החיות בדרכן לשחיטה בבית מטבחיים בחווה בברזיל. התפקיד שמוטל עליו הוא באופן אבסורדי, למנוע סבל מיותר מהפרות, מהכבשים ושאר בעלי החיים בדרכם לצלחת. זאת באמצעות מכת פטיש, "מכת חסד", שנועדה ליטול את הכרתן לפני שהן נגררות ונתלו לשחיטה. בתא הצר הוא מקיים מעיין טקס דתי-נוצרי בו הוא מורח צלב בנקודה שעליה מכה: "אדגר אוחז בפטיש. הפר צועד לקראתו עד שהוא קרוב אליו מאוד. אדגר מביט בעיני החיה ומלטף את מצחה. הפר בוטש ברגלו, מצליף בזנב ונושף. אדגר מלחשש והחיה מאיטה את תנועותיה. יש משהו בלחשוש הזה שמרדים את החיה, קושר קשר אינטימי בינה לבין אדגר וילסון ויוצר אמון הדדי. הוא מתווה את סימן הצלב בין עיני הבהמה בבוהן מרוחה בסיד ונסוג שני צעדים לאחור. זה הטקס שלו. הוא מניף את הפטיש ופוגע במצח בדייקנות" [עמ' 15].


לאדגר אין ספק מה תפקידו ומה הוא. בביקור תלמידים בבית המטבחיים הוא נשאל:

"איך זה להרוג פרות כל היום? אתה לא חושב שזה רצח? אתה לא חושב שזה פשע להרוג את החיות האלה?" [...]

"כן"

איש לא מדבר; אולי הם ציפו להמשך התשובה, אולי מופתעים מהקיצור. האישה מגמגמת ומנסה שאלה נוספת, והפעם קולה מאופקת וחלש יותר:

"אז אתה תופס את עצמך כרוצח?"

"כן." [עמ' 71].


אבל אלה רק מאפייני אישיותו של אדגר, כדמות אמינה ודומיננטית בסיפור. העלילה שלה שותפות דמויות נוספות מבית המטבחיים - אנשים ופרות - מתפתחת כאשר יום אחד הפרות מתחילות להתנהג שלא כצפוי מהן. למשל, להפסיק לרעות בכיוון צפון, להתנגש בעוצמה בקירות ועד שהן מתחילות להיעלם. חבורה מהעובדים יוצאת לחפשן ולמצוא את פשר הדברים וההתנהגות. סביבפתרון התעלומה וסביב הדמויות בבית המטבחיים נעה העלילה.


עגלת בטון - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה)

בדש הספר נכתב שפאולה מאיה "נחשבת לממשיכה של המסורת ה"ברוטליסטית" של הסופר רובם פונסקה". הכרתי או יותר נכון שמעתי מעט על סגנון הברוטיליזם באדריכלות, לכן פניתי למו"ל, אוריאל קון, להסבר. מסתבר "שהמסורת הברוטליסטית היא סגנון כתיבה מאד יבשה/ישירה/קשה לפעמים". ממש כמו הבנייה, כך בכתיבה הברוטליסטית השמש מכה מהבטון החשוף ישר לתוך העיניים ולמוח. נדמה לי, מבלי שלמדתי ספרות, שפאולה מאיה יוצרת אצל הקורא ברבים מהקטעים מקסם דמוי ריאליזם הקסום. סגנון המאפיין חלק מהכותבים הדרום אמריקנים, ובכללם אמדאו הברזילאי, אבל מיד מסירה את המאגי ומשאירה את ריאליזם בלבד חשוף עם כל מה שנורא בו. כך שגם בעניין המרכזי של הסיפור, היעלמותן של הפרות, מה שנראה סיפור מסתורי ופנטסיה נחשב אצל הקורא כריאלי. דבר המכריח אותך, הקורא, לחשוב לעומק מה גורם לפרות להתנהג כאנשים? האם הן חשות ומרגישות כמו בני האדם? ועל היחס שלנו לבעלי החיים, על היחס שלנו לטבע, ויותר מכן על היחסים בין בני האדם ובין עצמם.


#ספר ישיר, חשוף, מסתורי וגלוי כאחד, קול מעניין של סופרת ברזילאית שיש לקוות שזה לא תרגומה הראשון והאחרון לעברית. מומלץ ביותר. תקנו מההוצאות לאור העצמאיות.


זה הזמן לסלוח? בכל מקרה תקראו ותחתמו להיות נחמדים.


ויש גם שיר - עוד מעמיחי המופלא ומארצי כשעוד היה לו קול.

כלב עזוב רדף אחרינו לאורך הרחוב

צעקתי, ידיתי אבן, ולא רצה לעזוב.

אחר כך אבדנו לו וגם הוא אבד.

דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.

#ספר #פאולהמריה #ברזיל #עלפרותואנשים #תשענשמות




56 צפיות

בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com