בעולמנו הקט כולם כותבים. הנה גם אני כותב עכשיו, זורק מילים ומשפטים לחלל האוויר והמרשתת. תופס נפח מועט בקשב של היקום וכמה ביטים בשרתים של WIX או ברון שודד אלקטרוני אחר. יש המצטטים את אוסקר ויילד באומרו: "בעבר, אנשים מלומדים כתבו ספרים, והציבור קרא אותם. כיום, הציבור כותב ספרים, ואיש אינו קורא אותם." מי יודע האם אמר זאת, ואיך הוצא מהקשרו? אבל בכל מקרה התשוקה לכתוב עצומה ורבים כותבים ואולי גרוע מכך מנסים לתפוס את תשומת לב היקום לדבריהם: "איך לעשות סופרת? קודם כול צריך לכתוב, כמובן. אחר כך צריך להמשיך לכתוב. גם כשזה לא מעניין אף אחד. גם כשנדמה שזה לא יעניין אף אחד לעולם. גם כשכתבי היד מצטברים במגירות ושוכחים אותם תוך כתיבת אחרים." [עמ' 53]. אחת כמה וכמה לכתוב ולתפוס תשומת לב כאשר אתה מהגר, או במקרה של ספרון זה, מהגרת ואיבדת את יכולת התבטאות, כי השפה שאת חושבת בה איננה עוד רלוונטית והשפה החדשה איננה טבעית או איננה בכלל, את חוזרת להיות 'האנאלפביתית' כפי שכתבה אגוטה קריסטוף (תשע נשמות, 2021 תרגם מצרפתית ארז וולק) בשנת 2004. וקריסטוף מחברת 'המחברת הגדולה' שאני לא יודע האם האזור אומץ לקרוא שוב, כותבת כפי שויילד אמר: "האמת הטהורה והפשוטה היא לעיתים נדירות טהורה ואף פעם לא פשוטה."
כל כותב וקורא, טוב לפחות חלקם, יפלו בשבי הכתיבה האוטוביוגרפית של קריסטוף בפסקה הראשונה: "אני קוראת. זה כמו מחלה. אני קוראת כל מה שנופל ביד, כל מה שהעין נופלת עליו: עיתונים, ספרי לימוד, מודעות, קרעי נייר שאני מוצאת ברחוב, מתכונים, ספרי ילדים. כל דבר מודפס." [עמ' 9]. אבל זה לא ספר רק על קריאה ועל התמכרות לקריאה ובהמשך על כתיבה ועל התמכרות לכתיבה, הספרון הוא סיפורה של קריסטוף ההונגריה שנאלצה בעקבות השתלטות ברה"מ על הונגריה לעזוב את מולדתה, פיזית, תרבותית ורוחנית: "השארתי בהונגריה את היומן בכתב סתרים, וגם את שיריי הראשונים. השארתי שם את אחיי, את הוריי, בלי התראה, בלי לומר שלום או להתראות. אבל מעל לכול ביום הזה, ביום הזה בסוף נובמבר 1956, איבדתי לבלי שוב את השתייכותי לעם." [עמ' 42].
Комментарии