top of page
בעז זלמנוביץ

לבנה בחומה


תמונתו של יצחק בריק המביט למצלמה ומניף אצבע
שער ספרו של יצחק בריק - 'בריק לוחם ללא פשרות'

תקופת הקורונה או יותר נכון הסגרים שהוטלו במהלך השנה הראשונה, הביאו למבול של אוטוביוגרפיות של אנשי צבא ואולי גם של אנשי זרועות הביטחון הנוספות. בנוסף לאלוף עמוס ירון - 'רוח המפקד' שסקירה אודות ספרו כבר פרסמתי; קראתי ספרו או אוסף האנקדוטות של אלוף אליעזר שקדי - 'למה מי זה מייקל'; את תיאור מלחמת יום הכיפורים של תא"ל נחום זקן - 'סואץ אינה סטלינגרד'; את ספרו של תא"ל יוםטוב תמיר 'מעגלים נסגרים בלונדון' ואני חייב לו סקירה; ספרו של רב אלוף שאול מופז - 'המסע הישראלי שלי' נמצא בערמת הספרים שאני קורא; אני גם יודע על לפחות ספר של אלוף במיל' שאמור לצאת ובטח יש עוד כמה שכתבו למגירה או לתיקייה ואנחנו [לפחות אני] נשמח לקרוא. רק לפני שבוע ראיתי שגם אלוף (במיל') יצחק בריק ישב וכתב או הכתיב אוטוביוגרפיה - 'בריק - לוחם ללא פשרות' (ספרי ניב, 2022), אז הזמנתי וקראתי.


צב יבשה
צב - צלם בעז זלמנוביץ (הר גודרים 2022)

נגיד מראש ספרו של בריק הוא תיאור חיים מרתקים ועקשניים מלאי לחימה, דם ומוות, אך גם עשייה אזרחית, קשרי חברות ורעות ואכפתיות, וכמובן אי אפשר בלי המאבק שהכריז על התרבות הארגונית של צה"ל, אבל זה בסוף הספר. הספר סוקר את חייו מילדותו בקיבוץ גלאון שהוריו היו ממייסדיו עד לאחר שסיים את תפקידו כנציב קבילות חיילים. מוזר שבריק שמצטייר מהאוטוביוגרפיה כאדם נחוש ויסודי, גיבור בקרב, בעל רגישות וקשר עם רעיו ומשפחות רעיו שנפלו במלחמות, מחפש חיזוקים חיצוניים בדמות דברים שכותבים אחרים עליו ומשולבים בספר. אולי, ומדובר בפסיכולוגיה בגרוש, הדבר מקורו מקשיי הסתגלות ללימוד והחברה בקיבוץ בצעירותו שהוא מתאר בפתיחות בחלקים הראשונים של הספר. אחרי תיאור הילדות והתבגרות בקיבוץ שכולל את המפגש עם דמויות הוריו שהשפיעו עליו - אמו ניצולת אושוויץ, והאב בעל האידיאלים של סוציאליזם, הגשמה ועבודה, מתוארות מלחמותיו של בריק. החל מהמאבק להגיע לשריון מול קצין המיון, ההכשרה, ומלחמת ששת הימים. בה נחשב כנעדר במשך כמה ימים לאחר שהושאר מאחור כשנתקע בשדה מוקשים, מנותק מידיעה מה קורה ב"עולם". היה זה חלק מלחימת צוות הקרב הגדודי 63 בפיקודו של נתק'ה ניר. הגדוד המשיך, ובריק ואנשיו נעלמו ממצבת כוח האדם. רק מזל הביא למציאתם לפני שהתייבשו. בקיבוץ היה נדמה שהוא מת, וכך מתאר בריק את כניסתו למשק [מתוך הכיתוב מאחור]: “מי אתה?” שאל יענקל’ה, רפתן הקיבוץ. אני הייתי המום מעצם השאלה וצעקתי לו בחזרה: “אני בריק. אתה לא מכיר אותי?” הוא אמר לי: “בריק מת!” ואני עניתי לו באותו הטון: “בריק לא מת. זה אני, ואני חי". אגב, חלק מתיאור הקרב, שונה ממה שמופיע במחקר הרשמי. בריק טועה במיקום שבו נפצע נתק'ה, אבל זה לא משנה את עוצמת טבילת האש הראשונה של בריק [עמ' 101-83].


עץ ועליו שלט ובו כתוב לחלקת העוזרד החד-גלעיני
חלקת העוזרד - צלם בעז זלמנוביץ (הר גודרים 2022)

אולם האירוע המרכזי בספר, ובחייו של בריק, היא הלחימה כמ"פ "מישקה" בגדוד 113 במלחמת יום הכיפורים. לאחר השתתפות במבצע כארמה, ותפקיד מ"פ קצר השתחרר בריק מהצבא הסדיר שם פעמיו למשק ועבר למערך המילואים, וכך נכנס למלחמה ב-6 באוקטובר 1973. בריק כותב: "בגדוד 113 נהרגו שמונים וארבעה לוחמים, ולמעלה ממאה וארבעים לוחמים נפצעו. אפשר לומר שהגדוד הזה נלחם את המלחמה הקשה ביותר מבין גדודי צה"ל במלחמת יום הכיפורים."[עמ' 136]. לאחר גיוס חפוז יצא בריק עם שני טנקים על מובילים דרומה. המלחמה מבחינתו התחילה ברגע שירד מהמובילים ונכנס למארב הקומנדו המצרי באזור רומני. בקרב זה נכווה בריק בפניו, אך המשיך בלחימה. למחרת נכנס הגדוד להתקפת הנגד של ה-8 באוקטובר. רק הוא, לאחר שגדוד קודם [גדוד 19 בפיקוד עדיני] נכנס קודם ומתחם המצרי והוכה. בסוף הקרב לאחר ששרדו מעטים: "השעה הייתה 18:00, פנה היום, השמש החלה לשקוע והחושך שלח את זרועותיו ועטף את העולם בעלטה שהביאה עימה את השקט שכה ציפינו לו. [...] כשהגעתי למקום בטוח שמעתי את השקט שזעק יותר מכל הדי הפיצוצים והנתזים שחלפו כל היום בסביבתנו, מכל כיוון אפשרי."[עמ' 187]. המלחמה, הלחימה, הגבורה, האומץ והנפגעים נמשכים במהלך 17 הימים הבאים. מהגדוד המקורי נשארו שבעה בלבד, אך כל יום נוספו אחרים, חלקם באופן ממוסד ואחרים שאספו כלים ולוחמים ונעו לרעם התותחים. זה תיאור קרבות אישי מרתק ומלמד. בריק נוגע דרך סיפור הלחימה ב-1973 בסוגיות של מנהיגות ודוגמה אישית, וביניהן גם בשאלה "איך מתגברים על הפחד במצב של סכנת חיים?" [עמ' 290-289]: "יכולתך כמפקד לנטרל רעשים חיצוניים בשדה הקרב, להתמקד באנשיך ולהתמקד במשימה, היא היכולת שלך להוביל את יחידתך לניצחון." זה אולי נשמע כקלישאה, אבל כאשר את קורא או שומע את בריק מתבהר שזה שלא בקלישאה מדובר, אלא דרך מחשבה. קצרה היריעה והספר מתאר את המשך חייו של בריק אחרי המלחמה, חזרתו לצבא קבע ותפקידיו הצבאיים והאזרחים, וגם את הטיעונים נגד תרבותו של צה"ל. גם חייו האישיים מתוארים, כולל מותו הטרגי של בנו בכורו ליאור. השכול האישי, כך נדמה, מתחבר לקשר של בריק למשפחות השכולות ולנפגעים בגוף ובנפש מגדוד 113. החלקים המרגשים בספר הם תיאורי המפגשים וסגירת המעגלים [אם זה בכלל אפשרי] של משפחות שכולות והנפגעים באמצעות וביחד עם בריק. רק בשביל הקטעים הללו בספר, יש לקרוא בו.


#ספר אוטוביוגרפיה של לוחם ומפקד. מומלץ לחובבי הסוגה, ולרוצים לשמוע את גרסתו של בריק לזעקותיו על מצבו של צה"ל, אבל גם מנהיגות ועל קשר אישי ואנושי עם האנשים שנשארו בשדה הקרב ומשפחותיהם.


מה נשארו לנו? לקרוא ולהיות נחמדים.


ויש גם שיר כמעט בחרתי קטע אחר של ג'טרו טול. אבל התאפקתי.

243 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commenti


bottom of page