בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com

  • בעז זלמנוביץ

לא ממש הבנתי ואולי לא צריך להבין?


שער הספר 'מודראטו קנטבילה' של מארגריט דיראס [הצילום מתוך הבלוג של בועז כהן]

כאשר אני מתבונן במה קראתי לאחרונה, אני בוחן את רמת האקלקטיות של קריאתי. האבחנה היא שיש קצת סדר בדברים. למשל מעקב אחר הוצאות לאור מסוימות [תשע נשמות (למשל המידות הקטנות) ונהר ספרים (למשל סיור לילי סביב חדרי]; או סופרות מדע בדיוני [למשל זרע פרא] ;וכמובן ספרות העוסקת בביטחון [למשל מבצע דמוקלס] ובעיקר במלחמות, צבאות ולחימה [למשל מהפתעה לנוקאאוט] אבל יש כמובן את האקלקטיות הסקרנית או האקראית שנסמכת בעיקר על ספרים שנמצאו בספרויות הרכבת. כאן המקריות נוטלת חלק עיקרי בבחירה. בניגוד לחנויות הספרים של הרשתות שקובעות את מיקום הספרים שיופיעו, בספריית הרכבת המצאי תלוי בתנועת הספרים מתחנה לתחנה, ובתרומות שניתנות, ובעיתוי ההגעה של הקורא לארון. כאשר אני יורד בערב בתחנת חוף הכרמל, לאחר יום במרכז, אני עוצר בארון הספרים הרכבתי ומחטט עייף, ולכן לרוב הבחירה היא בספרים קצרים. קצר אין פירושו קל או פשוט, אלא משהו קטן מבחינת מספר העמודים.


מעיל ומטרייה על הגשר - צלם בעז זלמנוביץ

כך נפל לידי 'מודראטו קנטבילה של מרגאיט דיראס (ספרי סימן קריאה הקיבוץ המאוחד, הדפסה חמישית, 1987 [תרגם ק. א. ברתיני]). הספר, שכך מסתבר, פרסם את דיארס בעת פרסומו ב-1958. העלילה כביכול פשוטה. אם מלווה את בנה לשיעור בפסנתר, בבאר בקומה התחתונה נרצחת אשה. האם, אן דיבארד, נמשכת שוב ושוב לבאר, ושם היא נפגשת ופוגשת גבר זר או שאולי איננו זר ואיננו מקרי או במקרה נוכח, שוון. מלווה בבנה בהליכותיה והסתובבויותיה. תשוקות לחופש ולשחרור מהמעמד והמסורת הכובלת, ולאהבה, ולמין שאינן ממומשות ניצבות למול עיני הקורא מעורפלות ומטושטשות כמו מחשבותיה ורגשותיה של הגיבורה.


מסתבר יש בלוג של רנה המעבירה את אוסף פתיחות הספרים של אביה, דניאל מרגלית, לרשת, אז להלן פתיחת הספר:

– אתה רוצה לקרוא את מה שכתוב מעל התווים שלך? שאלה הגברת.

– מודראטו קנטבילה, אמר הילד.

הגברת הדגישה את התשובה בנקישת עיפרון על הפסנתר. הילד נשאר ללא נוע, ראשו מוסב אל התווים.

– ומה פירוש מודראטו קנטבילה?

– לא יודע.


מיני גרפיטי בפירנצה - צלם בעז זלמנוביץ

באחרית הדבר מובאות פרשנויות של מבקרי ספרות וסופרים שונים [חלקם בקצרה, בנוסף לפרשנותו הוא, ניתן לקרוא אצל בועז כהן]. מה מושך כל כך בסיפור המתון השירי הזה? מאדלן אלן [אין לי מושג מי הוא או היא] טוענת/טוען שהחללים בסיפור הם היוצרים את עצמתו: "באמצעות המקום שהיא מייחדת לשתיקה, בסירובה לקרוא בשם, לספר, לבדר, למלא חלל ריק, מכריחה מארגריט דיארס את הקורא הקשוב להתעורר, לדחות את ההסברים הרגילים, או, לפחות, לבדקם. אין ספר זה מתיר לנו שניתן את עצמנו לגלישה ממחווה למחווה, מהתרחשות להתרחשות; אנחנו נאלצים לקבוע את הלא-ידוע, שהוא אולי, שיישאר אולי, הלא-ניתן-להיות-ידוע". ואני הקטון מסכים.


#ספר שעצמתו בתיאור המתון החזק ובשתיקות הרועמות. מומלץ.


תקראו, תשתקו או תצעקו, העיקר שתהיו נחמדים.


ויש גם שיר, מתאים?

#ספר #דיראס #מודראטוקנטבילה #ספרותיפה


47 צפיות