
יש הרבה ספרים על מלחמת יום הכיפורים. הרבה מאוד יצאו במהלך 47 השנים שחלפו מאז הלחימה העזה באוקטובר 1973, ודומה שפרסום איננו נחלש, אלא להיפך. קראתי מעטים מהם [לרשימות אודות אלו שקראתי ראו כאן וכאן], אבל אני מתקשה לעמוד בשצף. רק בשנה האחרונה יצאו ספרים שחלקם עבי כרס במיוחד, שקראתי חלק מהם ואני משתמש בהם בעבודה, אבל לא שרדתי את הנפח. לדוגמה: ספרו של מנחם בן שלום על חטיבה 600. כתיבה מרתקת המשלבת נוקדנות מחקרית וסיפורים אישיים. מתי שהוא נסיים את הספר של בן שלום (1216 עמודים), וגם את ספרם של ישראל ויאיר טל (984 עמודים) והדברים שכתב הרצל שפיר (544 עמודים) ואולי גם את ספרו המונומנטלי של שמעון גולן - מלחמה ביום הכיפורים (1348 עמודים), אבל בינתיים נמשיך לקרוא את הקצרים יותר ובעיקר, אבל לא רק, ספרי זיכרונות אישיים וקבוצתיים. כאשר מזדמן לי אחד שכזה אני מפנה את הקריאה בספרים אחרים מכל סוגה ומסתער. כך גם היה כאשר ת' העביר אלי באמצע תדריך משעמם לתרגיל את 'חצי הדרך לקהיר - סיפורו של גדוד 106 במלחמת יום הכיפורים' (ותיקי הגדוד, 2012) שכתב עופר רגב עבור אנשי הגדוד והמשפחות השכולות.

גדוד 106 היה גדוד שריון של חטיבה 164 (קודם ואחר כך חטיבת 10 'הראל') שנועד לרמת הגולן, אבל גילה שהטנקים בימ"ח נמסרו לחטיבה 7 ולכן ירד לאילת, קיבל טנקים וציוד, לחם בחזית סיני בקרבות הבלימה, צלח את התעלה והגיע הכי קרוב לקהיר. הספר מתאר באמצעות התחקיר שעשו רגב ואנשי הגדוד ויותר חשוב מהתחקיר הוא השימוש ביומנים ובראיונות שנערכו עם חיילי ומפקדי הגדוד עבור הספר. בכך חשיבותו של הספר. לא התיאור הדקדקני של המהלכים והקרבות שבהם לחם הגדוד, שספר מסוג זה איננו יכול לדייק בהם, אלא תיאורי התחושות, הרגשות והמחשבות של הלוחמים. גם אם חלקם עבר את מסננת השנים, יש בהם כנות: [מתוך כתבה של אור הלר על הגדוד] "לקראת הבוקר, נעמדנו בטור מול התעלה, היו שם הרבה חיילים שוכבים על אלונקות, מכוסים בשמיכות. הייתי עייף אז אמרתי למורנו בקשר - למה הם ישנים? גם אני רוצה לישון. הוא שתק ואמר לי - 'ככה, תסתכל קדימה ותסתום את הפה'. 20 שנים לא הבנתי מה ראיתי, עד שאחד המפקדים שלי אמר לי שאלה היו הרוגים מכוסים בשמיכות". בנוסף, היומנים שנכתבו במהלך הלחימה משמרים את האותנטיות. כמו זה שכתב נהג אחד הטנקים חיים נגר על דפים שמצא ועל תוויות של קופסאות שימורים. ספרי הזכרונות היחידתיים שנכתבו לאחר שנים שונים מספרי היחידות שיצאו מיד לאחר המלחמה. הם חושפים את הרגשות, את הטרואמה ואת הפוסט טרואמה שחווים בוגרי הגדוד בכנות גדולה. הספרים האישיים עשו זאת קודם [למשל קופרמינץ] וסיפורים אישיים ממשיכים לעלות ברשת ומשמשים מקום פורקן וזיכרון לכותבים, ויוכלו לשמש כמקור למחקרים עתידיים.

コメント