• בעז זלמנוביץ

הערות על דיין, שרון והאטום - רשומת אורח של עדו הכט


דיין והחברה - התמונה מהספר

בעקבות הרשומה שפרסמתי על ספרו של משה דיין - יומן מערכת סיני - קיבלתי מספר תגובות. שזו אגב הסיבה הנוספת לכך שאני מפרסם את הרשומות, מעבר להשמיע את דעתי המלומדת. תגובה אחת טענה שדיין היה איש לא מוסרי ולכן הוא לא מעניין. לדעתי, התנהגות של דיין איננה יכולה למחוק את חשיבותו ביחס לביטחון ישראל ובניין צה"ל בשלושת העשורים הראשונים, גם בהצלחות וגם בכישלונות. תגובות נוספות שלחו אותי לקרוא ספרים נוספים על המלחמה - אני מסכים לכך, גם אם ציינתי שהספר הוא גרסת דיין לאירועים (ולמרות שקראתי עוד כמה ספרים על הנושא). אבל תגובה מפורטת ומנומקת על שני עניינים שעלו ברשומה, קבלתי מעדו הכט. הכט ד"ר להיסטוריה צבאית, מהמומחים הגדולים להיסטוריה ולתיאוריה צבאית, התייחס לקרב המתלה ולטענות כלפי החלטות שרון מח"ט הצנחנים; ולגבי הטענה שלי, שעניין הגרעין היה מהגורמים העיקריים להשתתפות הישראלית במערכה. בהקשר זה, הכט, בנימוס, טוען שכתבתי שטויות, והוא מסביר למה. האמת? אני מסכים אתו. ביקשתי מעדו אישור לפרסם את התייחסותו, והנה היא לפניכם.


שרון וקרב המתלה:

הסיפור שם יותר מורכב ממה שנהוג להציגו – העובדה שכ-40 מתוך כ-180 ההרוגים של המלחמה נהרגו שם יצר אוירה קשה שלא סייעה לבחינה אובייקטיבית של ההחלטות של שרון. אנשים שפטו לפי התוצאה הכואבת ולא לפי הידע והתנאים שעמדו לפני המפקדים באותו רגע. ראשית, שרון לא ידע לשם מה מוצנחת החטיבה שלו במתלה. לא היתה לכך שום סיבה צבאית – כל המהלך היה חלק מהתיאום המדיני עם צרפת ובריטניה; שנית, כמעט עד לרגע האחרון לפני היציאה למבצע התוכנית היתה שהצניחה תתבצע בעבר המערבי של המיצר ולא בעבר המזרחי והשינוי נבע מגילוי של מחנה צבאי מצרי סמוך למקום הצניחה המתוכנן. גילוי שבדיעבד התברר כמוטעה – זה היה מחנה אזרחי של המקבילה המצרית ל-מע"צ; שלישית, התקבלו ידיעות על תנועת כוח מצרי שכלל רק"ם ממערב לעבר המיצר. גם ידיעות אלה התבררו כטעות בדיעבד; רביעית, המידע שהיה ידוע הוא שהמיצר ריק. שוב – מידע שהתברר כטעות; חמישית, כשהציג את הנתונים הידועים לו לראש-מטה פיקוד דרום רחבעם זאבי (שגם הוא לא היה שותף-סוד לסיבה האמיתית של הבאת הצנחנים למתלה ולא ידע יותר מאשר שרון על המצב האמיתי במרחב), זה הסכים איתו שצריך לשלוח לפחות סיור לתוך המיצר. מה בדיוק וכמה בדיוק אישר זאבי – כיוון שהכל נעשה בעל-פה אי-אפשר לדעת מה הגרסה הנכונה בדיוק ובכל מקרה, כנהוג מקומו של זאבי הוא לאשר את הרעיון לא את התוכנית המפורטת, שהיא החלטת המפקד במקום. לכן, כשבוחנים את החלטותיו של שרון צריך לבחון לפי מה ידע וחשב באותו זמן לא לפי ידע שלנו בדיעבד עם חוכמה בדיעבד.


פקודת התכנון המטכ"לית - מתוך 'יומן מערכת סיני'

הגדוד של רפול הוצנח ממזרח למיצר ויתר החטיבה חברה אליה. מבחינת מפקד החטיבה, משימתו היא להיות בצד המערבי של המיצר והשינוי במיקום הצניחה והחבירה נבע מבעיה מבצעית נקודתית. עדיין זה לא פסל עבורו את המשימה אלא רק שינה את השיטה. המשימה לא היתה נהירה עד הסוף: לחסום את המיצר לתנועת תגבורות מצריות מזרחה או לנצל את המיצר לתנועת כוחות ישראל מערבה... הוא לא ידע שעצם הצניחה היתה כל המטרה – כדי לבחון את רצינותם של צרפת ובריטניה כבר ביממה הראשונה של המלחמה ולא לחכות שבוע עד שכוחות קרקעיים של צה"ל יתקרבו לתעלה (אני מניח שאתה מכיר את ההתלבטויות של בן-גוריון האם בסוגיה הזו). לכן, מבחינתם של שרון וגם של גנדי הצניחה והחבירה והשארות במקום היו מנוגדות למשימה שקיבל שרון והם חשבו שהוא צריך להמשיך מערבה דרך המיצר. תוסיף לזה את תחושת האיום – אם אכן כוח משוריין מצרי היה עובר במיצר ויוצא לעבר הצנחנים כשהם בשטח מישורי פתוח הם היו בתנאי נחיתות קשים כדי להתמודד איתו – כמה טנקים קלים אמק"ס-13 וכמה בזוקות בלבד. בתוך המיצר היה להם יותר סיכוי לבלום כוח כזה מאשר בשטח הפתוח שממזרח למיצר. כל השיקולים הללו דוחפים לכניסה למיצר.


יתרה מכך, אם המהלך היה מצליח, כל אלה שהרשו לעצמם לתקוף את שרון היו מהללים אותו. בביקורת היתה מידה לא קטנה של צביעות שהסתמכה על התוצאה ולא על השיקולים בעד ונגד. לגבי הויכוח על אישור להכניס סיור לעומת גודל הכוח ששלח שרון. הבה נניח שהיה שולח פלוגת רגלים ולא גדוד עם רק"ם – האם התוצאה הסופית היתה יותר טובה? אותה פלוגה היתה נלכדת בתוך השטח הנחות באותה מידה ועדיין היה צריך לנהל קרב חילוץ קשה כדי להוציא אותה משם. המצרים נתנו למשמר הקדמי של הגדוד (שכלל מחלקת טנקים) לנוע הלאה ופתחו באש רק על הגוף העיקרי שלו. האם היה הבדל מהותי במצב אם רק פלוגת רגלים היתה נכנסת למיצר?


אשר לסיפור הנשק הגרעיני ותפקידו בשיקולים לצאת למבצע 'קדש' – סיפור זה מנופח מאד. היו כמה סיבות לכך שבן-גוריון החליט להענות לבקשה הצרפתית. עניין הגרעין הפך להיות 'סקסי' במחקר האקדמי כי אנשים מסוימים רצו לדחוף לשם, לא כי יש הוכחה לכך שזה היה השיקול המרכזי או אפילו אחד השיקולים החשובים.


עד אביב 1956 אף מדינה לא הסכימה למכור לישראל נשק ככל יכולתה לרכוש וגם לא נשק חדיש. מכרו לה נשק מיושן וגם הגבילו את הכמות. עד לעסקה הצ'כית-מצרית-סורית המפורסמת שמימושה החל בסתיו 1955 זה לא היה נורא כל-כך כי גם לערבים סיפקו בצורה ובמגבלות דומות. העסקה הצ'כית הפרה את האיזון בהצטיידות ואם מדינות ערב תמשכנה לקבל נשק רב סובייטי וישראל תמשיך לקבל כמו קודם תוך כמה שנים היה נוצר פער טכנולוגי גדול לטובת הערבים – במיוחד באוויר ובטנקים.


מקטע הדיינים בספריה

פריצת-הדרך עם צרפת לא הושגה במקרה. הצרפתים החליטו לשנות מדיניות מכירת הנשק לישראל עקב הסכסוך שהתפתח בינם לבין מצרים. הצרפתים האשימו את המצרים בתמיכה חומרית רבה למורדים נגד צרפת באלג'יריה (גם כאן התברר בדיעבד שהמצרים דיברו הרבה ועשו מעט, אבל המדיניות הצרפתית נקבעה והשתנתה על-פי מה שידעו אז). כשבאו הצרפתים לבקש תמורה לנשק החדש היה ברור שהמשך מדיניות המכירה החדשה כרוך בסיוע ישראלי נגד מצרים. כלומר, גם בלי הסיפור הגרעיני, שאקדמאים מסוימים התלהבו לנפח אותו, היה על בן-גוריון לחץ רב לסייע לצרפתים. גורם לחץ נוסף היה ההזדמנות שהעניקה השתתפות ישראלית במהלך זה לשבור את העוינות הבריטית והמהלכים המדיניים והצבאיים הבריטים נגד ישראל: לחץ מדיני לותר על חלק ניכר מהנגב ולמסור אותו למצרים ולירדן, סיוע צבאי והספקת נשק רב לירדן ולעיראק, איומים בהפעלת כוחות בריטיים נגד ישראל (זרוע האויר הבריטית הכינה תוכנית הפצצה נגד ישראל) וכדומה. שוב, ההזדמנות התרחשה בגלל שהבריטים כעסו באותה עת יותר על נאצר מאשר על ישראל – לא רק בגלל הלאמת תעלת סואץ שממש הפחיד אותם במשמעויות הכלכליות הקשות, אם נאצר יחליט לסגור את התעלה לספנות בריטית כמו שעשה לישראל (בריטניה הייתה עדיין שרויה במשבר כלכלי עמוק בעקבות העלות של מלחמת העולם השנייה ומלחמות הלוואי של התפרקות האימפריה שלה והעמסת ההוצאות שתגרור סגירת התעלה תוארה בצמרת הבריטית במונחים של מעבר ממשבר כלכלי לשואה כלכלית...), אלא גם כי נאצר ניסה כל העת להפיל את המלך חוסין ולחרחר אי-יציבות בעיראק שהיו בעלות-ברית חשובות לבריטים באותה עת – במיוחד כיוון שנאצר התקרב לברית-המועצות ועיראק וירדן היו חשובות להקמת מערך הגנה נגד החדירה הסובייטית לעבר שדות הנפט. סירוב ישראלי לסייע לבריטניה במהלך הזה היה מחמיר את היחסים העגומים הללו (גם ככה היו מפקדים בריטים שהופתעו לשמוע שבמלחמה הזו הם נלחמים יחד עם ישראל ולא נגדה...).


כמובן שהיו גם סיבות ישראליות ישירות מול מצרים ומדינות ערב ליזום מלחמה בהזדמנות זו שלא כל העומס של הלחימה יהיה על ישראל לבדה. בן-גוריון חשש מאד להלחם שוב לבד נגד מדינות ערב. הוא לא האמין ש-צה"ל מסוגל לנצח לבד נגד ברית ערבית בלי גיבוי וסיוע פעילים של מעצמה כלשהי. אגב, הניצחון של מבצע 'קדש' לא שינה דעתו זו. ערב מלחמת ששת הימים הוא נזף ב-רמטכ"ל רבין על כך שישראל עומדת להיכחד בגלל שהיא תלחם לבד מול ברית ערבית. לכן, בעיניו ההזדמנות הזו להתחבב על צרפת ועל בריטניה היתה לא רק 'חשובה' אלא ממש 'חיונית' להישרדות ישראל. כל סיפור הטכנולוגיה של הגרעין היה משני לחלוטין לעניין זה – עוד רווח טכני. (ושוב הערת אגב, לא כולם בישראל חשבו שלהשגת טכנולוגיה גרעינית יש ערך אמיתי לביטחון ישראל. היו גם דעות הפוכות). יתרה מכך, בן-גוריון האמין שהאיום הכי גדול על ישראל הוא ברית ערבית מאוחדת – בניגוד לברית המפוצלת והמסוכסכת במלחמת הקוממיות. הוא האמין שכדי ליצור ברית כזאת צריך לקום מנהיג ערבי שיגבש סביבו תמיכה חוצת-גבולות וראה בנאצר את הדמות המסוגלת לכך. לכן, בן-גוריון חיפש דרך להפריע לנאצר בהשגת היעד הזה וההצעה הצרפתית להשתתף במלחמה שתשפיל את נאצר, אולי אפילו תגרום להדחתו, נראתה לו הזדמנות חשובה לביטחון ישראל.


כמובן שעל הדרך קיוו לממש גם מטרות נוספות: תבוסה מצרית תגדיל את ההרתעה של ישראל כלפי מדינות ערביות אחרות; פתיחת המעבר לספינות-מסחר ישראליות במיצרי טירן ובתעלת סואץ – דבר שיעניק תוספת חשובה לכלכה הישראלית המדשדשת; פגיעה קשה בתשתיות הפדאיון. הלחימה בפדאיון הייתה 'העטיפה' הגלויה שהעניקה הצדקה כללית למהלך הישראלי ואפשר הסתרת יתר הסיבות. פגיעה זו הייתה גם אחד ההישגים העיקריים של המלחמה – נאצר הורה לעצור את הפדאיון כדי לא להתגרות בישראל וירדן וסוריה העדיפו גם הן לצמצם את ההתגרות הזו. כלומר, הושג שיפור ניכר מאד בביטחון-השוטף ומספר ההתקפות על ישראל ומספר הנפגעים הישראלים אחרי מבצע 'קדש' צנחו בסדרי-גודל למשך כמעט עשר שנים; הישג נוסף שקיוו לו – אבל לא כמטרה של המלחמה, אלא כהישג-לואי אפשרי, היה העברת חלק ניכר מסיני לידי ישראל, הן שרם א-שייך בהקשר של מיצרי טירן, אבל גם חלק ניכר מהמדבר כדי לנתק את עזה (שבהתחלה לא התכוונו לכבוש אותה) וגם כדי להבטיח הרבה מדבר פתוח נשלט על-ידי ישראל בין צבא מצרים לבין העורף הישראלי.


חיסונים, מסיכות ושיקול דעת. תקראו, תחשבו ותהיו נחמדים.


ויש גם שיר (אני בחרתי)

The rainbow sign, the blended flower

Still have my heart in thrall.

The quiet joys of brotherhood,

And love is lord of all.


#מלחמת_סיני #דיין #הכט #שרון #מתלה #גרעין #צרפת #קדש #היסטוריה_צבאית


303 צפיות

בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com