הם לא ישובו

שער ספרו של דב גביש - אולי הוא עוד יבוא....

אחד הסמלים העצובים של הלחימה בעזה במחצית הראשונה של שנות ה-2000, הוא אסון הנגמ"שים הכפול במאי 2004. התפוצצות הנגמ"ש של גדס"ר גבעתי בשכונת זייתון בעזה ב-11 במאי, והתפוצצות נגמ"ש של צוות המנהרות ברפיח - ציר פילדלפי יום לאחר מכן. תמונת החיילים הכורעים על ארבע ומחפשים את שרידי לוחמי ההנדסה, חקוקה בוודאי אצל מי שחווה את התקופה. אני לא נכנס לדיון באירועים הללו מבחינה צבאית ומדינית, אבל כאשר קראתי את ספרו של דב גביש - 'אולי הוא עוד יבוא... ליל הגשרים באכזיב, 16 ביוני 1946' (כרמל, 2013) נזכרתי בתמונות הללו. במהלך מבצע 'מרכולת' של הפלמ"ח לפיצוץ 11 גשרים בגבולות הארץ, התפוצצו חומרי הנפץ של הכוח בגשר א-זיב ו-13 מהלוחמים נהרגו מהפיצוץ וגופותיהם נפגעו כמעט ללא שיירים. לוחם נוסף יחיעם ויץ נהרג קודם לכן וגופתו נמצאה על ידי הכוחות הבריטים ונמסרה לאחר מכן למשפחה. אחיו של דב - יהודה גביש, היה אחד מהלוחמים שנהרגו בפיצוץ, ודב היסטוריון וגיאוגרף יצא למסע אישי ומשפחתי בעקבות קורות אותו לילה ובמאבק להנצחה של אחיו ושאר 13 הלוחמים: "נקודת המוצא שלי לכתיבת הספר היא משולשת - כאח שחווה אבדן וליווה את הוריו בהתמודדותם עם השכול; כשליח מטעם עצמי של המשפחות השכולות לפני הממסד; כהיסטוריון שעשרות שנים אצר, חקר וכתב, כדי להגיע לחקר הפרשה ולהעברת סיפורה לדורות הבאים." [עמ' 17]. ויץ, אגב, שנקבר זכה להנצחה נרחבת ועל כך נכתב בספרו של בן אחיו, יחיעם ויץ גם הוא, שיצא השנה ואותו נסקור אותו בהקדם.

טובל במים - צלם בעז זלמנוביץ (אנדרטת גדוד 54, 2021)

גביש פורס בשלושת הפרקים את קורות ליל הגשרים ותוצאותיו. הפרק הראשון מפרט את ליל הגשרים - הסיבות לעריכתו, תכנונו וכן תקציר של הפעולות שנערכו בשאר הגשרים, וכן פעולות הבריטים, שידעו שהולכת ומתרחשת פעולה רחבת היקף. הפרק השני עוסק בפעולה בגשר א-זיב, אשר תוצאותיה האפילו על ההישגי אותו הלילה. כפי שכתב חיים גורי המצוטט על ידי גביש: "נשארה תדהמת "גשר א-זיב", לא דיברנו על גשר אלנבי, או על גשר דאמיה, או על גשר שייח-חוסיין - דיברנו על "גשר א-זיב" - נשכח מסע הנסוגים המפואר דרך ים המלח ומדבר יהודה אל רמת-רחל, נשכחה התושיה, ועורמת "הגנבים-בלילה", נותר א-זיב... נשארה תדהמת "גשר א-זיב"." [עמ' 57]. גביש מביא את כל הפרטים הידועים לו על הגשרים (כביש ורכבת) בא-זיב, את איסוף המודיעין, ציוות הכוח תחת פיקודו של נחמיה שיין ובכלל זה דרכו של אחיו, יהודה, לכוח. לאחר מכן תיאור התנועה הלילית ממצובה לגשרים, את המפגש עם ערבים בדרך אשר ניתן להם להמשיך ובכך נמנעה ההפתעה, ותיאור הקרב שהתפתח מתחת לגשרים, הפיצוץ העצום, נסיגת הנותרים למצובה ולחניתה, והתהייה מה קרה ומדוע ממשיכות מכוניות לנוע על הגשר? הפרק, כמו כל הספר, עמוס בפרטים, ומנסה להרכיב את הפאזל שנוצר בעקבות חיפזון ארגון הכוח, הפיצוץ הקטלני, הנסיגה ופיזור הכוח הנותר לאחר מכן במקומות מסתור וברחבי הארץ. הפרק השלישי 'הר הגעש' עוסק בימים שאחרי הפעולה. רק יומיים אחרי הפעולה הגיעו אנשי החברה קדישא לגשר: "[הם] מצאו באתר הגשרים עובדים רבים, כנראה מערביי הסביבה שעסקו בניקוי השטח לקראת שיקום המסילה. כשעתיים הם סרקו את סביבת הגשרים וליקטו שרידים בשק אחד, או בכמה שקים, לפי מידע מרושל שהתפרסם במקורות שונים." [עמ' 88]. תנאי המחתרת והשלטון מנעו הגעה לשטח מצד אנשי הפלמ"ח. השרידים נקברו ביחד עם קבורת 11 חללי הלח"י מפעולת בתי המלאכה בבית הקברות בחיפה. זאת ללא ידיעת המשפחות שעדיין לא ידעו שבניהם אינם. רק להבין מי היה בפעולה, ולא נעלמו לקח להגנה ולפלמ"ח חודשים ארוכים וקונספירציות נפוצו לכל עבר וטלטלו את המשפחות. גם שנים רבות לאחר מכן לא היה שבצ"ק (שיבוץ קרבי) מוסכם.

עמודים שלושה - צלם בעז זלמנוביץ (חרבת עופרית 2021)

אולם טלטלת המשפחות והקרובים לא חדלה בשנים ואף בעשורים הבאים. גביש ממשיך לתאר את הקורות האישיות והמשפחתיות שלו ושל אחרים בניסיון להבין מה קרה והיכן קבורים הבנים. בפרטי פרטים של מפגשים, שיחות ותכתובות מראה גביש את הדרך להנצחה ולקבורה. בתחילה, ואני לא מפרט כל שלב, הצורך לקבוע את היותם חללים, הניסיונות לכוללם בחללי מערכות ישראל, אשר בתחילה נקבעו ממלחמת העצמאות [כיום אנו שבים למאה ה-19], ניסיונות ההנצחה הראשונים עוד במלחמת העצמאות, הנחת יד הזיכרון במתחם הגשר, הפיכת האנדרטה לחלקת קבר ב-1968, מתווה הטקסים, חשיפת קבר נוסף של שרידים בבית הקברות במצובה והאחדת הקברים ב-2003, ומעורבות עיתונאים, חוקר מצ"ח שהתנצר(?), חיפושים ומירמורים של בן-אלקנה מגלה אבשלום פיינברג, יגאל אלון, תיעוד בכתב ובעל פה ועוד. תיאור של אבל, זיכרון, הנצחה ומורשת של 13 משפחות, אשר חשו שנזנחו על ידי הממסד הביטחוני וגם החברים: "לאחר מלחמת העצמאות החלו חטיבות הפלמ"ח לערוך טקסי "יזכור" לחלליהן במלחמה זו, אבל משום מה לא לי"ד, וגם לא לחללים אחרים אחרים שקדמו למלחמה [...] הנוטריקון שטבע ראובן מס, אביו של דני מס מחללי מחלקת הל"ה, באזכרה לחללי המחלקה: "פלמ"ח - פה לא מזניחים חברים", לא היה תקף באכזיב". [עמ' 149]. פרטי פרטים ממוסמכים והפניות למקורות, זה אמנם מקשה מעט על הקורא, אבל דומה שמחויב מעצם אופיו של המאבק על הזיכרון. והאם ניתן היה לעשות אחרת?

#ספר על ליל פעולה נועזת, על הנופלים ועל המאבק הארוך לקבורתם ולהנצחתם. כתיבה אישית והיסטורית. מומלץ ביותר לרוצים ללמוד על ליל הגשרים, על התקופה ועל הנצחה.

זהו? בלי מסיכות באוויר החופשי? הפעילו שיקול דעת, תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר

ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.

פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.

כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.

#ספר #גביש #אולי_הוא_עוד_יבוא #ליל_הגשרים #כרמל