הוצאת 'תשע נשמות' שהעוקב האדוק שלי [היי את/ה אל תסתובב/י, מדובר בך] מכיר בוודאי את חיבתי הרבה אליה, ואם לא הוא בוודאי רואה החשבון של ההוצאה מעריך זאת, מוציאה בנוסף לספרים [אולי הייתי צריך להשתמש במילה 'כותר' היא מעידה על מקצוענות. לא?] של סופר או סופרת, גם אנתולוגיות. חלקן נושאיות, למשל - סיפורי אימה ומיסתורין [מזכיר למו"ל שהבטיח עוד קובץ] וסיפורים ארוטיים שנכתבו על ידי סופרות דרום-אמריקאיות, וחלקן כמקבץ שפתי או ארצי. לאחרונה ערך אוריאל קון שתי אנתולוגיות. האחת, של סופרים כותבי אנגלית מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 וגם לפני - רביעייה אנגלוסקסית, והאחרת, שאותה קראתי זה עתה, מקבצת חמישה כותבים צרפתיים מהמאה ה-19, בעיקר ממחציתה השנייה - 'חמישייה צרפתית' [תשע נשמות, 2019].
הרעיון לחבר יחדיו, ולהביא לקורא חמישה צרפתים שונים, הוא מעניין, במיוחד שנושאי הכתיבה והסגנונות שונים:
מדע בדיוני של ז'ול ורן הוא תמיד אקטואלי, וב'עיתונאי אמריקאי ב-2889' [תרגום יותם בנשלום] ורן מתאר את עולם התקשורת של סוף המילניום הבא. דברים רבים כבר קורים היום, למשל בתחום הטרגוט של התקשורת, וגם יותר חשוב מכך ביחסים בין האנשים - אהבה ומקומות עבודה. כאן הוא מחטיא את החלפת העובדים על ידי רובוטים ובינות, או שאולי כרגיל ורן ידע טוב יותר...
מרסל פרוסט, זה שלא ניתן לקרוא את יצירתו המונומנטלית והבלתי נגמרת (בעקבות הזמן האבוד), דווקא ממוקד ב'לפני הלילה' [תרגום לי עברון] בו הוא מתאר וידוי של אהבה אסורה בין נשים. היום זה כבר מותר? לא?
הקטע של אונרה דה בלזק - 'הממריצים המודרנים' [תרגום לי עברון] הוא לא סיפור אלא מסה או נבואה כדברי העורך, על ההידרדרות הצפויה של המערב ואולי של האנושות בשל התמכרויות [כאן הוא מתאר התמכרות לאלכוהל, לטבק, לתה ולקפה [קפאין] ולסוכר]. וואלה צדק. והדברים, כמובן, כתובים בסגנונו הייחודי של דה בלזק הסוריאליסטי-מיסטי משהו כך שיש בהם בשביל להכהות את האמת הקשה של ההתמכרויות.
