גני חיות מעמידים אותי בדילמה. החיות הכלואות ברובן אומללות בדרכן, ומרחב המחיה שלהן מצומצם או בכלל לא קיים. שבוע שעבר היינו בוינה ובגן החיות שלה, ביחד עם רבים אחרים - סבים וסבתות, הורים וילדים. יחסית מרווח, נקי והסברים גם באנגלית. אבל צמד הקרנפים האסייתיים שניסו לגעת אחד בשני מעבר לברזלי המכלאה, עוררו רחמים, צער וכאב. מאידך, ושוב למרבה הצער, בגני החיות מצליחים לשמר גרעיני רבייה של חיות בסכנת הכחדה [כלומר השמדנו את המין ועכשיו אנו מנסים להצילם].
בוינה גם קראתי את הפנינה החדשה 'איש בגן החיות' של דיויד גארנט (תשע נשמות, 2019 [תרגום יותם בנשלום]). גארנט אמנם מספר סיפור אהבה בין ג'ון קרומרטי, צעיר מיוסר, ובין ג'וזפין לאקט, צעירה מיוסרת מהמעמד הגבוה. בעקבות ביקור בגן החיות בלונדון, ומריבה שמתפתחת ביניהם, מחליט קרומרטי לכלוא עצמו בכלוב בגן החיות. כמובן באופן מסודר ובתיאום עם האגודה הזואולוגית והנהלת גן החיות. כי סדר וחוקיות צריך להיות. מה ששובר את החוקיות הוא כמובן האדם בכלוב.
גם בספרו הקודם של גארנט שהוציאה תשע נשמות - 'מאישה לשועלה' יש מעבר בין אדם לחיה. אם כי באישה לשועלה הטרנספורמציה היא שלמה וסילביה הופכת לשועלה ובן זוגה מתמודד עם השינוי. כאן הסיפור מתואר משתי נקודות המבט של הזוג. מצד אחד תהליך הסתגלותו של קרומרטי לחיי הגן, ובכלל זה היחסים עם המטפל, הקהל, הפרימטים השכנים, ושותפו לתא - קרקל. ומצד אחד, לבטי או ייסורי האהבה של ג'וזפין [וגם של ג'ון]. מיקום העלילה מציבה את הסיפור שהיה יכול להיות בנאלי ונדוש, הרי קראנו אלפי סיפורים על אהבה וייסוריה, במקום שונה לחלוטין. וגארנט יודע לעשות זאת, וגם שואל על מהות ה'אנושיות' ועל ההבדל בין ה'חיות' לבין ה'אדם'.
