האם אפשר בלי גברים?
- בעז זלמנוביץ
- 22 באוק׳ 2020
- זמן קריאה 3 דקות

אל הספר הזה הגעתי מכמה סיבות. הראשונה, חפשתי עוד ספרים שנבחרו על ידי אוריאל קון מו"ל תשע נשמות שאני מעריך את טעמו. אני עוד צריך לחזור לכמה מספרי 'זיקית' שיצאו בשותפות של קון עם שירה חפר מו"לית לוקוס שגם את בחירותיה אני מעריך. הסיבה השנייה היא הרצון לאזן את קריאתי שנוטה לסופרים עם קריאת סופרות. סיבה זו נכרכה עם הצורך [כן, הצורך] לקרוא ספרים שלא נכתבו באנגלית או אמריקנית במקורו. כל אלה השתלבו ב'נשים ללא גברים' שכתבה הסופרת האיראנית שהרנוש פארסיפור (2019 [תרגם מפרסית והוסיף אחרית דבר תומר בן אהרון]) ואשר יצא בסדרת 'חוצפנית קטנה' שהיא שיתוף פעולה של ההוצאות 'הכורסא' ו'תשע נשמות'. בקיצור - סופרת, לא מאנגלית וקון וגם הילית חמו-מאיר מו"לית הכורסא. ולא התאכזבתי. קראתי מעט מסופרים פרסים-איראניים, אבל פארסיפור מציגה כתיבה ייחודית על מקומות, חברה, ומחשבות שונים, אחרים שלא הכרתי.
"הבתולים שלי הם כמו עץ, חשבה פתאום.
היא הרגישה שהיא מוכרחה להביט במראה. מוכרחה לראות את פניה.
אולי זאת הסיבה שאני ירוקה.
עור פניה היה בגוון של זית עם נגיעה של צהוב. תחת עיניה היו קמטים, ובמצחה היה וריד שתמיד בלט. מר אהתשאמי אמר לה:
"את כל כך קרה, כמו קרח."
ומהדוחת חשבה, לא, לא כמו קרח. אני עץ.
היא תוכל לנטוע את עצמה באדמה.
אני לא גרעין, אני עץ. אני צריכה לשתול את עצמי."

בריאליזם קסום המזכיר את כתיבה דרום אמריקנית ואת המת המהלך של אמאדו, אך גם בריאליזם ישיר ומטיח מספרת פארסיפור על חמש נשים הנמשכות באמצע המאה הקודמת לגן בית בעיר כרג' השוכנת למרגלות הרי אלבורז. הראשונה מַהדוֹחְת פַּרְהאמי מחליטה לשתול את עצמה ולהפוך לעץ בעקבות הרהורים על חוסר המוצא והמתח שבין הניסיון לפרוץ ולטייל בעולם ובין המשקולת של המסורת והרצון להישאר כבולה בכבלי הצניעות שאליה חונכה. הזמן חולף, היא מכה שורש ומושכת אל הגן ארבע נשים הנמלטות מהגברים של טהרן. מנוס שמתה כבר פעמיים ונרצחה על ידי אחיה; פאאֶזה החוששת להישאר רווקה בתולה שמאוהבת באדם הלא נכון?; זרין-כּוֹלה הזונה הנמלטת מחייה ומהכפייה הגברית והנשית ומנסה להיטהר עד כדי שקיפות; ופרוח-לקא העשירה שנמלטת מיחסו המזלזל של בעלה גם לאחר שדחפה אותו במדרגות. השליטה והתוקפנות הגברית וחוקי המסורת לא מרפים, ומהגן הן יפוצו בעולם כל אחת לגורלה שלה.

Comments