• בעז זלמנוביץ

האם אנחנו יכולים לבחור?


שער 'הבחירה' של אדית אווה אגר

בדרך כלל כשאני רואה על הכריכה את התוספת המהדהדת "רב מכר של הניו-יורק טיימס" ועוד עם ציטוט-המלצה של אופרה וינפרי, זהו סימן בשבילי לא לבחור את הספר, כמעט כמו דימוי של דמות עם הגב לקורא בשער הספר, אבל כאשר פנו אלי מהוצאת מטר [תחילת הגילוי הנאות] ושאלו האם אני מוכן לקרוא ספר X ומה נרצה לקרוא מהרשימה שצורפה בחרתי גם 'הבחירה' של ד"ר אדית אווה אגר שנכתב ביחד עם אסמה שוואל וייגנד (מטר, 2022, מאנגלית דנה אלעזר-הלוי) [סיום הגילוי הנאות]. זהו מסעה של אגר לעברה כשורדת שואה ובחזרה אל בחירותיה בחייה לאחר שחרורה עד היותה פסיכולוגית קלינית בעודה נושאת כל הזמן את משא המחנות, הצעדות והמוות, והפוסט-טרואמה: "עברי בשואה עדיין רדף אותי: תחושת חרדה וסחרחורת בכל פעם ששמעתי סירנות, או צעדים כבדים, או גברים צועקים. וזאת, כך למדתי, טראומה: תחושה כמעט בלתי פוסקת עמוק בבטן שמשהו אינו כשורה, או שמשהו נורא עומד לקרות, תגובות הפחד האוטומטיות שבגופי האומרות לי לברוח, לתפוס מחסה, להסתתר מפני הסכנה שאורבת בכל מקום. הטראומה שלי עדיין מרימה לפעמים ראש בעקבות מפגשים שגרתיים לגמרי. מראֶה פתאומי כלשהו, ריח מסוים, יכולים להחזיר אותי מיד לעבר."



מסדרון נטוש - צלם בעז זלמנוביץ (שבי ציון 2022)

הספר הוא האוטוביוגרפיה הכרונולוגית והאוטוביוגרפיה הנפשית של אגר. ילידת הונגריה (1927) בת שלישית, למדה בלט והתעמלות, ובגיל 16 כמו רבים מיהודי הונגריה נשלחה למחנות הריכוז והמוות. יחד עם אחות מגדה והוריה הגיעה לאושוויץ. אחות הבכורה קלרה שהייתה כנרת הסתתרה. בסלקציה הראשונה נשלחו הוריה לתאי הגזים, ואילו היא ואחותה שרדו כמעט שנה באושוויץ, חודש נוסף במאוטהואזן, וצעדת מוות למחנה גונסקירכן, שהיה חלק ממחנות מאוטהאוזן. כשנכנסו חיילי ארצות הברית למחנה, היא הייתה קרובה למוות. משקלה היא 32 ק"ג בלבד. חולה ופצועה - גבה היה שבור, הושארה למות בערמת גופות. גם במקרה זה הריקוד הציל אותה ביחד עם נצנוץ פחית סרדינים שאחותה מגדה שמצאה. החיבור בין האחיות הוא חלק מרכזי בהישרדותן. אדית דמיינה עצמה רוקדת ומניפה יד. זו לא הפעם הראשונה, היא רקדה גם בפקודת מנגלה ביומה הראשון באושוויץ, וקיבלה ממנו ככר לחם אותה חילקה בין הנשים שבחדר. שליחת לחם זו על פני המים הצילה את חייה. בכל מקרה הריקוד וההנפות היו ועודן חלק מאישיותה: "יש לנו עוד סיכוי אחד. אם אוכל לרקוד בדמיוני, אוכל לגרום לגופי להיראות. אני עוצמת את עיני ומתרכזת, מרימה את ידי מעל ראשי בצעד ערבסק דמיוני. אני שומעת את החיילים צועקים שוב, זה לזה. הם קרובים מאוד אלי. אני ממשיך לעצום את עיני חזק ומוסיפה לרקוד. אני מדמיינת שאני רוקדת איתו. שהוא מרים אותי מעל לראשו כמו שעשה רומיאו בבלוק, עם מנגלה. שיש אהבה והיא צומחת מתוך המלחמה. שיש מוות ותמיד-תמיד יש הצד המנוגד לו."[עמ' 95-94]. וזה החלק החזק והיפה בכתיבתה-דבריה של אגר, דברים שאצל אחרים נשמעים כקלישאות, אצלה הם אמתיים. זה כוח המרפא העצמי שלה וכוחה לרפא אחרים.


סימטריה - צלם בעז זלמנוביץ (עכו 2022)

אגר מתארת את תהליך הריפוי הפיזי הממושך, המסע בחזרה הביתה, האיחוד עם האחות השלישית, חיפוש אחר אהבה אולי אחר חיים, חתונה עם בלה, התלבטויות, לידות, הגירה לארצות הברית, קשיי המהגרים המלווים בפוסט טראומה, מציאת כיוונים בחיים, לימוד פסיכולוגיה בגיל מבוגר יחסית, מפגש מפתח עם ויקטור פראנקל, חיפוש אחר משמעות, גיבוש שיטות הטיפול שלה ואיחוי השברים הנפשיים שלא יהיו שלמים אף פעם: "סבל הוא אוניברסלי ובלתי נמנע, אבל תגובתנו לסבל משתנה... עד כמה אנחנו מלמדים את עצמנו להרגיש רגשות שליליים כלפי עצמנו - ואת ההתנהגויות השליליות וההרסניות שנובעות מאותם רגשות."[עמ' 212], היא אומרת. כשהיא מתלבטת האם לנסוע ולהרצות בקן הנשרים של היטלר בפני כמרים של צבא ארה"ב, אגר חושבת על התקרבנות: "רובנו מחפשים רודן - גם אם רודן מיטיב - כדי שנוכל לגלגל את האחריות הלאה, כדי שנוכל לומר, "אתה הכרחת אותי לעשות את זה וזה לא אשמתי." [...] הגדרה טובה לקורבן היא אדם שמוסיף להתמקד במה שמחוץ לעצמו, שמחפש מחוץ לעצמו מישהו שבו יוכל לתלות את האשם על מצבו הנוכחי, או מישהו שיוכל להגדיר לו את מטרתו, את גורלו או את ערכו."[עמ' 252]. בחלק האחרון של הספר שזורים סיפורי מטופליה של אגר ואופן התייחסות שלה לכל אחד מהם ומהן, למיוחדות שבו כל אחד מהם סובל, ולדרך שבו היא נגשה לסבלם, כפי שמופיע על הכריכה: "אני לא רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו: "הסבל שלי חשוב פחות." אני רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו, "אם היא יכולה לעשות את זה אז גם אני!".


#ספר שאולי לא ישנה את חייכם, אבל הוא חשוב, מעורר מחשבה ומרתק. מומלץ ביותר. אני מצטרף לקריאה של אחרים מהרו לקרוא את הספר גם אם אתם מסתייגים לעתים מספרי 'מרפא' ומספרי 'שואה'.


תהיו מאומתים או שלא, העיקר תקראו ותהיו נחמדים.


ויש גם שיר

מה יפהפייה היא אהבתי,

בשמלה של יומיום ומסרקה בשערה.

אף לא אחד ידע עד מה יפה הינה.

אף לא אחד ידע עד מה יפהפיה הינה.

אף לא אחד ידע עד מה יפהפיה הינה.

#ספר #אגר #הבחירה #מטר #שואה #פסיכולוגיה

65 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול