• בעז זלמנוביץ

דווקא אולי או דלדולה של התרבות


שער 'דווקא אליטה!' של אורי הולנדר

"רוב ספרי הקריאה העוסקים במעשה הקריאה הם גם בלתי קריאים. במובן זה, רובם חותרים תחת המושג - "קורא", "טקסט", "משמעות", "פרשנות" - שהם עצמם מבקשים להגדיר או לפענח." [עמ' 98]. אורי הולנדר מציב בפני עצמו אתגר בספרון 'דווקא אליטה! מסות' שיצא ב'נהר ספרים' (2020). האתגר מוטח גם בפני הקורא התמים, החסר תרבות אליטיסטית (יהיה אשר תהיה), שכן הספר מהלך מתנדנד על גבול הבלתי קריא ומובן להדיוט כמוני בחלק ממסותיו. עכשיו כאשר אני כותב את סקירתי הקצרה עלי להחליט האם לקלס בהתאם לנאמר: "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך." (מסכת מגילה טו, א) או לקלל? והאם זה משנה בכלל? כמה יקראו או ינסו לקרוא בספר מסות העוסק בתרבות? לא רק בגלל מורכבותו הנובעת מסגנון הכתיבה ועומס האסוציאציות והקישורים, אלא בגלל שהנושא או הדברים אודות 'תרבות' בכלל מעניינים אותם?


אקלקטיות - צלם בעז זלמנוביץ (איילון)

טוב, אז מותר לי להיות נסות להיות קצת אליטיסטי לפחות בניסיון לצלוח את ספרו המורכב של הולנדר, או לפחות להתענג על המאמץ שלא תמיד מצליח. הולנדר, כך כתוב בערך שעל שמו בכל-יודעת, הוא משורר, מוזיקאי, מסאי וחוקר ספרות ואמנות, ולפי רשימת עיסוקיו, מחקריו, כתביו, ופרסיו - התרבות היא שדה או גן המרעה או הציד הטבעי שלו המבודד מההמולה של "תעשיית התרבות": "הבטחת קיומו של ה"גן", דהיינו אפשרות קיומה של יצירה איטית שנעשית באהבה, היא, בעיני, מובנה של הקריאה "היו אליטה", ומעין סם נגד לרעלני הפסימיזם התרבותי" [עמ' 32]. זו בעצם קריאתה הנואשת של המסה הראשונה, המעניקה לספר את שמו, אל תתביישו להיות אליטה תרבותית: "ובכל זאת, אין נימפאות בלי גן. על כן, היו אליטה. יתרוצצו נא החולדים, יצפרו הצופרים, ינהמו גלגלי מכונות המתכת. עלינו לעבד את גננו." [עמ' 33].


טוטם - צלם בעז זלמנוביץ (איילון)

אחרי המניפסט-המסה הפותח נפרסים לפני הקורא מסות קצות יותר העוסקות בנושאי 'תרבות' שונים. כגון: מה תפקידם של מוסדות התרבות? האם מוזיאון פלאטו-שרון באיכילוב הוא תרומה לתרבות ואיך? על העמדת הפנים התרבותית ועל אי העמדת הפנים, על קריאה ועל הבנה. האם כל 'יצירה' היא תרבות? ולמי אכפת איך נקרא רחוב פרנץ' או פרנץ קפקא? על עצבי החשופים של התרבות הישראלית, על הבריתות, השנאות והליקוקים ההדדיים בביצה הישראלית, על "המומחים" ולהקתם ועוד ועוד. דבר מוליך לדבר, אבל בעיקר למסקנה, המייאשת אולי, כפי שנכתב בשער האחורי: "התרבות לא היתה ולא תהיה נחלתם של "אנשים כמוני וכמוך" אלא של מתי מעט, אליטה". בביקורת על ספר אחר של הולנדר - פרלודים, כותבת רבקה שאול בן צבי ב'שבת' מוסף 'מקור ראשון' 'לתורה, הגות, ספרות אמנות' כלומר לתרבות: "זה המקום להזכיר שמסה אינה מחויבת לדקדקנות אקדמית, אלא כל כולה מסע רוחני אל ההבנה הדקה, והמסע הזה של אורי הולנדר [...] מרתק ברבגוניות שבו ובתובנות המיוחדות. אך זהו מסע מוגבל, לא רק לאותם קוראים שיש להם יד ורגל במוסיקה ובשירה, אלא גם לאותם שוחרי אמנות שאינם מסתפקים בחוויה האמנותית עצמה, אלא נרדפים על ידי תשוקת העיון האסתטי (תשוקה או שעמום. אין אמצע)". הספר הנוכחי איננו עוסק במוזיקה ובשירה, אבל אני מסכים עם קביעות המבקרת, גם 'דווקא אליטה!' הוא צעד פצפון במסע מרתק ברובו. מסע שנועד כנראה בעיקר לנרדפי התשוקה לתרבות, שאולי לא יגיעו לשם, אבל לפחות יתאמצו, וינסו "לדלות ממרחקים את קולך" כדברי פרוסט [עמ' 69], את תמצית הקריאה המאתגרת.


#ספר מסות נוקב על התרבות והקושי לייצרה ולהבינה. בטוח שלא הבנתי רבות, מורכב, לא נגיש במיוחד, מומלץ למתעקשים ולמתאמצים לשוטט בגני התרבות או לאליטה. תקנו מההוצאות העצמאיות.


מתי כבר נסגור את הסגר? תקראו ותהיו נחמדים.


ויש גם שיר

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.

וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.

הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,

הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

#ספר #דווקאאליטה #הולנדר #נהרספרים

34 צפיות

בעז זלמנוביץ    -   מחקר | כתיבה | הדרכה       054-3434780       boazdoc@gmail.com