• בעז זלמנוביץ

דובים בלחימה


שער 'באש ובמים' של אנשי יחידת דב לבן

כמו כל שנה בסתיו ולקראת היום הנורא ההוא מתפרסמים ספרים על מלחמת יום הכיפורים. בשבועות האחרונים קראתי ארבעה שכאלה. הספרים הם מסוגות שונות בהקשרה של המלחמה. האחד שכבר כתבתי עליו סקירה הוא ספרו של אורי בר-יוסף - 'מלחמה משלו' - ביקורת נוקבת על תפקודו של מפקד חיל האוויר ועל תרומתו של החיל להשגת הניצחון או ההכרעה בשדה הקרב. שני ספרים נוספים שעדיין לא כתבתי עליהם הם: 'סואץ אינה סטלינגרד' של תא"ל (במיל') נחום זקן, זיכרונות והיסטוריה של לחימת גדוד 433 עליו פיקד במלחמה; והשני, הוא בכלל סיפורו של הטרובדור לאונרד כהן שנחת בישראל ושוטט בחזית הדרום - 'מי באש' של מתי פרידמן. אבל כאן באתי לספר על זיכרונות אנשי יחידת 'דב לבן' - 'באש ובמים - סיפורה של יחידת דב לבן' (הוצאת אנשי היחידה, 2021). את הספר שאלתי ממאור לוי מומחה גדול לטנקים בכלל וטנקי שלל בפרט שעובד במחלקה להיסטוריה של צה"ל ושסייע בייעוץ אקדמאי ועוד לאנשי היחידה בהוצאת הספר.


סורג - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה 2021)

דב לבן הייתה יחידה מבוססת רק"ם שלל אמפיבי, נגמ"שי בי-טי-אר 50 (BTR-50) וטנקי פי-טי-76 (PT-76). היא לא היחידה היחידה שהוקמה על בסיס שלל מלחמת ששת הימים. חטיבה שלמה הוקמה מטנקי טי-54 ו-55 (הטירנים). החטיבה, 274, השתתפה במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום. דב לבן נועדה להיות יחידת סיור ופשיטה ולמשימות שיינצלו את היכולת ההחפה והשייט של הרק"ם. היא הוקמה בסוף שנות ה-60 ופורקה לאחר המלחמה. עם פרוץ המלחמה הוטסו אנשי היחידה לשארם השייח, שם היה הימ"ח ובמהלך עשרת הימים הראשונים שהתה באזור א-טור במוכנות לאחת התכניות שלא התממשו לצלוח את האגמים המרים וגם להוות אחד הכוחות הבודדים במרחב דרום סיני. כאשר החלה הצליחה, כמו מפקדת חטיבה 35 וגדוד 890, הועלה הגדוד למרחב הלחימה ו"זכה" ב-19 באוקטובר להשתתף בקרב סרפאום השני (מתחם "אורחה"), במהלכו נהרגו 16 מאנשי היחידה ו-32 נפצעו. יומיים מאוחר יותר נהרגו בהפצצת מטוסי חיל האוויר עוד שנים מאנשי דב לבן. את תיאור הקרבות ניתן לקרוא בפירוט אקדמאי בחוברת שכתב פרופ' אלון קדיש ופורסמה ב-2012 על ידי המחלקה להיסטוריה, ולכן חשיבות הספר הוא בזיכרונות אנשי ביחידה שמהווים את עיקרו.


השתקפות בוקר - צלם בעז זלמנוביץ (תל אביב 2021)

הללו מסופרים על ידי כל הדרגים והמקצועות ביחידה. סקירה קצרה של קורות הגדוד מובאת על ידי המג"ד יוסף יודוביץ' שנפטר לפני שלוש שנים פותחת את הספר. הדברים המעניינים הם תיאורי הלחימה והתחושות בזמן הקרב ולאחריו. הגדוד שפוצל לכוח מג"ד ולכוח סמג"ד, אמציה אטלס, חווה את הקרב גם בשני אופנים. מספר עמיקם יחזקאלי, לוחם מפלוגה ב': "לאחר זמן לא רב קבלנו הוראה לכנוס אל שאר הכח ושם גילינו את הזוועה. אני זוכר את התדמה המוחלטת שעברה עלי. ממקומי במעמקי הנגמ"ש וללא האזנה לרשת הקשר ולאחר השקט שהיה בגזרת הנגמ"ש שלנו [...] לא יכולתי להעלות בדעתי ששאר יחידתנו היתה מעורבת בקרב כה עז ובמרחק מועט מאתנו." [עמ' 104]. ישנם תיאורי פצועים כנים וקשים: למשל דברי ששון גיל, איש חימוש מפלוגה ג', שנפצע: "כאשר נפצעתי, הרגשתי שאני עף לשמיים. היה זמן טוב לחשוב. אמרתי לעצמי שעוד מעט אפול על הרצפה ואקבל מכה חזקה מאוד מהאדמה. אבל הרגשתי שאני ממשיך לעוף לשמיים. אמרתי לעצמי, כנראה אני אדם מת, וכמו בסיפורים, כאשר בן אדם מת, הנשמה שלו עולה לשמיים. [...] לאחר מכן פתאום התחלתי לראות, שכבתי בין הגופות של החברים שלי בנגמ"ש." [עמ' 114-113]. ושמואליק בורובסקי, סמל מבצעים מודיעין בנגמ"ש מג"ד, שנפצע קשה והמתאר את הפינוי משדה הקרב לבית החולים: "לא נוח לי. האולנקה מתנדנדת. היא מלאה בנוזלים, אינפוציה, דם ושתן שהתערבבו ומציפים את הגב והכתף שלי, שם תקועים רסיסים גדולים. אני זועק בקריאת כאב ללא הכרה ומקבל עוד חומרי שיכך כאבים." [עמ' 121].


#ספר של אנשי יחידה ממלחמת יום הכיפורים. עוד נדבך זיכרונות ערוך היטב. למי שיצליח להשיג.


האור בקצה המנהרה? זה הגל החמישי? בכל מקרה תקראו ותהיו נחמדים.


ויש גם שיר

לָלֶכֶת שֶׁבִי אַחֲרַיִךְ,

לִנְשֹׁם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַצּוֹרֵב,

לַחְלֹם אוֹתָךְ מוּל שָׁמַיִךְ,

לִכְאֹב אוֹתָךְ וְשׁוּב לְהִתְאַהֵב.

#ספר #דב_לבן #מלחמת_יום_הכיפורים #זיכרונות



656 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול