בזכות המבוכה והמבולקה היבשתית

שער 'מפקדות היבשה' מאת מאיר פינקל

אני ממשיך בסקירות הספרים אחרי הפוגה ארוכה. הפעם, אחרי שהגשתי מטלה בקורס 'ספרות מערבית קלסית', סקירה של ספר שקראתי את הטיוטה השלמה שלו ולכן אני מרשה לעצמי, להמליץ עליו לאחר שיצא לאור ולאחר שרפרפתי בו בגרסתו הקשה. זה לא ספר קל לקריאה, אבל הוא חשוב לרוצים להבין את צה"ל, וכיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות שלו ואת תהליכי בניין הכוח ביבשה. מאיר פינקל ממשיך במסע המחקר שלו במפקדות צה"ל. אחרי ספריו על הגמישות הנדרשת בבניין הכוח, ועל הרמטכ"ל, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר, הוא צולל למורכבות ולבעייתיות של "צבא היבשה" בספר - "מפקדות היבשה" (מודן, מרכז דדו ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2023). הספר איננו עוסק בלשכות המפקדים, כפי שעושה סנג, וגם נוגע באופן שונה בבניין הכוח של היבשה כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר שערך פינקל (מודן ומשרד הביטחון, 2022) - התפתחות הקרב המשולב בצה"ל. ספר "המציג את ההתפתחות התפיסתית־ארגונית ואת תהליכי בניין הכוח והפעלתו של השילוב בשדה הקרב מהקמת צה"ל ועד ימינו.", שגם אני נטלתי בו חלק ביחד עם מומחים אחרים [איך אני אוהב לכתוב 'מומחים אחרים' ולשבח את עצמי בענווה].

מרחבי התמרון המסוכרים = צלם בעז זלמנוביץ

בניגוד לחיל האוויר שהוא גוף מצומצם ומלוכד יחסית (וכך גם חיל הים), הרי צבא היבשה הוא מפלצת רבת שכבות, מרובת גופים - בוני כוח ומפעילי כוח, ובעיקר, כך נראה, של כל אחד, גם אם אין לו מושג, יש דעה ברורה ומוצקה איך צריך להיראות צבא היבשה ואיך צריך להפעיל אותו ומתי. זאת החל מהרמטכ"ל ועד ראשון הטוראים ואחרון המדינאים. כהרגלו צולל פינקל לתוך הפרטים, מביא מקרי בוחן ומנסה לכורך הכל לתבנית-על אחת או כמה תבניות משנה. בתחילה הוא בוחן את מאפייני לחימת כוחות היבשה, ומצביע על הפיל שבחדר - הדיון על הרלוונטיות של כוחות היבשה. המבצעים האחרונים של צה"ל והנסיבות החברתיות אולי הפחיתות את "הרלוונטיות" של כוחות היבשה ושל חלק מהמערכים הקרקעיים [מי צריך טנקים] בעיני חלק מהמתבוננים, ופינקל מנסה להסביר זאת במבוא, אבל לא ניתן יהיה לוותר עליהם (וכל אחד ילמד מה שירצה מהמלחמה הפוטינית-אוקראינית - תקראו את ברלוביץ). לא צריכים לקבל את כל התיאוריות של פינקל על השפעת התרבות הארגונית של היבשה על המפקדים והמפקדות ועל האופן שבו הן פועלות, אבל פרק זה מעורר מחשבה ומסביר תופעות. למשל השפעת התרבות הנומדית על פיתוח השגרה ועל יציבות התהליכים של בניין הכוח, וגם השפעתו של האתוס "נסתדר עם מה שיש"; וכך ההשפעות העכשוויות של זירות הלחימה העיקריות (עזה ואיו"ש) והדרישה ל"אפס סיכונים".

כוח טייגר - צלם בעז זלמנוביץ

לאחר מכן עובר פינקל לעסוק במפקדות בניין הכוח של היבשה. הוא פותח בסאגה של הקמת מז"י - מפקדת זרוע היבשה, דרך האג"ם במטכ"ל, גייסות השריון והמפח"ש. וממשיך למבוכה הנוראית של הכפפת אג"א (המכונה אט"ל) למז"י. רק בצה"ל יכול כנראה משהו לחשוב שאפשר להכפיף למפקדה גוף מטה של מפקדה ממונה עליה. בשנים האחרונות המבנה הבלתי אפשרי של מז"י ממשיך להסתבך (4 אלופים, ג'יזוס כריסט). פינקל מתאר ומנסה לפרש את השינויים הכמעט בלתי ניתנים להסבר [בכל מקרה, אני מתחנן בפני מפקדי הזרוע הבאים, אל תתעסקו בארגון המפקדה]. שלושה מקרי בוחן לבניין הכוח מוצגים לעומק ובפירוט: פיתוח יכולת הצליחה לפני 1973; האובססיה להבקעת המכשול הסורי בשנות השמונים; ותכנית צבא היבשה הדיגיטלי (צי"ד) בשני העשורים הראשונים של המאה. החלק השני או השלישי של הספר עוסק במפעילי הכוח היבשתיים - הפיקודים המרחבים והאופן שבו פיתחו מענים לאתגרים מבצעיים שונים, לדוגמה הטרור בעזה בשנת 1971; וכן המתח של הפיקודים מול המטכ"ל בדרך למלחמה ובמהלכה. בשלושת הפרקים האחרונים נבחנים מקרי בוחן של בניין כוח ופיתוח מענים מבצעים בפיקוד הצפון והדרום: הקמת מרכז האש במפקדת הפיקוד וכן שלושה מקרים שיעוררו עניין לאחר שזכו לגינויים וגידופים: ניסיונותיו של גל הירש כמפקד אוגדה 91 להטמיע את רעיונותיו לגבי המלחמה בלבנון ב-2006-2005; המנהרות לקראת צוק איתן; והמנהרות בצפון. בהתאם לגישתו, פינקל כותב לתכלית - הספר נועד לעזור, קודם כל למפקדי צה"ל, אבל יש בדברים גם תועלת לציבור הרחב הסקרן ואשר מתעניין בגוף שאמור להגן עלינו מפני אויבנו [מפני ידידנו נישמר בדרכים אחרות].

#ספר מורכב על נושא מסובך אך חשוב ביותר על איך בונים ומארגן את הכוח היבשתי בצה"ל, מפורט, מעמיק ומלמד. מומלץ ביותר.

כמו תמיד, המצב לא בשמיים אלא ביבשה, מה נעשה? נקרא ונהיה נחמדים.

ויש גם שיר, עוד מהגאון עוזי נבון

#ספר #פינקל #מודן #מפקדות_היבשה #מרכז_דדו