אח, איזו אינתיפאדה (שנייה) מופלאה

שער ספרו של איתי אשר - 'ילדי הכאוס'

"אם אתה יודע 5% ממה שהחיילים שלך עושים כאשר אתה לא צופה בהם, אתה בר-מזל, ואם אתה חושב שאתה יודע 10% אתה נאיבי", כך פחות או יותר אמר לנו פעם מפקד בכיר בחי"ר. אולי ספרתי את הסיפור הזה בעבר, באחת הרשומות, אבל מי זוכר ובכל מקרה, כמו כל סיפור הוא משתבח עם הזמן ומחזורו. גם את הסיפור הממחיש הבא, אני מניח שספרתי, אבל תשמעו אותו שוב. כשהייתי סמג"ד, חוץ מכך שזכיתי להופיע בספרו של חיים הר-זהב, ארחתי באחד מהימים את מח"ט הגזרה במוצב "כרכום". באחת מהעמדות שאותה החזיקו חיילים ממחלקת הצלפים הגדודית שרובם מוצאם משום מה היה מחבר העם לשעבר, שרר ריח חריף של כמה דברים שאני לא מכיר. המח"ט, איש חי"ר ותיק, נכנס ומיד נחנק והחל מרחרח. "מה הריח הזה", שאל. "שמן רובים", עניתי, ולא הוספתי את אחוז האלכוהל שבו. נזכרתי בסיפור הזה בעקבות קריאה בספרו של איתי אשר - 'ילדי הכאוס' (זמורה ביתן, 2011). קניתי את הספר בעקבות התגובה של המחבר שטען בפוסט שעסק בספרי דרום לבנון שהספר עוסק בתקופת המלחמה "שכבר יש לה אות". זו הונאה חלקית, שכן הספר בעיקרו עוסק בתקופת האינתיפאדה השנייה שלאחר הנסיגה מדרום לבנון, אבל יש עלילת משנה העוסקת באנשי צד"ל. בכל מקרה הספר עוסק ב-95% ממה שחלק מהחיילים עושים והמפקדים לא יודעים גם אם הוא, כך אני מקווה, מגזים ומהנה בהחלט. אז מה משנה האם זה ריח של שמן רובים, אלכוהל או עשבים שעושנו בעמדה?

סכנה - צלם בעז זלמנוביץ (חיפה, 2020)

אשר, עיתונאי כיום בכאן 11, שעסק בדרום לבנון בשלושת פרקי "ריחן מוצב המוות" בו שירת כקצין שיתוף ארטליריה, ובכלל סדרת הרשת הדוקומנטרית שלו "דוקותיים" היא מצוינת, כמו גם דברים אחרים שעשה, עוסק בחיילים, בהווי הקרבי שלהם, ובעיקר בהישרדותם האפופה שימוש בסמים קלים, במחשבות על מימוש תשוקות ובעיקר בספירת דקות השמירה [הנה תקראו בפרק הראשון]: "במלחמה. מהעמדה שלנו למעלה רואים את כולם. את כל החיילים. בגבעת שלהבת, בתל רומידה, על גגות הבתים המעוצבים בשכונת אברהם אבינו. בית רומנו. רחוב תרפ"ט, פינת השוהדא. עומדים בגשם או בחום בכיכר גרוס ובציר המתפללים עם נשק בתלה צוואר, מחסנית בהכנס, קסדה על הראש. מחכים להיתקלות. כל החיילים בחברון, כולם בדיוק באותו מצב. צעירים או ותיקים, כולם מתים מפחד. סופרים את השניות עד שהשמירה תיגמר והם יחזרו לשק השינה." שטקר המספר, מתגייס לגדוד "שטחים" בגלל שלא רצה לעבוד עם אבא שלו בעסק המשפחתי: "עזוב אותך מלבחור. תן לי הכי קרבי שיש, אני גם ככה לא מבין בזה כלום", ומנסה לשרוד בטירונות למרות שהוא לא שותה מים, ולשרוד את הצעירות במסייעת. זאת בעזרת חבריו למחלקה ולפלוגה שהתקבצו מרחבי הארץ והגולה. כפי שכתבה היטב איריס גנור: "איתי אשר מספר את סיפורם של הנערים הללו, בני השמונה עשרה, הנמצאים בתחתית שרשרת המזון, מוכים מכל צד: "התחתית היא אינסופית. בכל פעם שחושבים שהגענו למקום הכי נמוך, מגלים שיש עוד. שהתחתית עמוקה הרבה יותר ממה שיכולנו לדמיין."

תימהון - צלם בעז זלמנוביץ (רמת הגולן, 2020)

בתקופה המתוארת הייתי במשרד המנותק של מג"ד "שטחים", אבל גם מהמקום הנוח יחסית של המפקד, התקופה זכורה לי ככאוטית ובלתי ברורה, למרות שהדבר היחידי ששאפתי היה גז מדמיע וניחוח אבק שריפה. שטקר שאשר מעמידו כדמות המרכזית מנסה להימלט מהקשיים באמצעות חברות עם "ויקטור עלה לארץ כדי לנקום במוסלמים; טולסטי הגיע מטיביליסי אל קרבות הרחוב של תל אביב" בחופשות הם צורכים סמים, אלכוהל ומחפשים ריגושים. לעלילה מצטרפים גם דמויות מהצבא כדוגמת המ"מ המופרע שהודח מה"עורב" והרס"פ הפלוגתי שהוא המפקד האמיתי שלה "שבע קמיקאזה". מחוץ לפלוגה ולעמדות השמירה מעורבבים סוחרי סמים ובראשם "טוני המצרי" שמעמדו נובע מהיותו בן לאיש צד"ל שזכה לתהילה ולמוות כמסלק הפצצות של צד"ל ובעצם של צה"ל. אשר מחבר את שטקר והחבורה גם עם אנשי שוליים נוספים כדוגמת: "שמעון עזב את הדת, שינה את השם לאלכס ולמד רוסית כדי להיות נביא הזעם של כיכר דיזנגוף" וכל אלה מתחברים יחדיו בריקודי פוגו ובניסיונות חיסול.

#ספר רומן התבגרות תחת שמי אוטובוסים מתפוצצים וכדורי אקסטזי. אמנם לא ספר דרום-לבנון, אבל מומלץ ביותר לא רק לחובבי סיפורי חיילים.

הגשם יורד בעוצמה, אז תפעילו חימום, תקראו ותהיו נחמדים.

ויש גם שיר

Well you've been on a fast train and it's going off the rails

And you can't come back can't come back together again

And you start breaking down

In the pouring rain

Well you've been on a fast train

#ספר #אשר #ילדיהכאוס #אינתיפאדהשנייה #דרוםלבנון